עוד לא חלף שבוע מאז הוכרז גיל מרנץ כמנצח הגדול של העונה השנייה של "נינג'ה ישראל" (ומי שקטף וחטף את התואר הנחשק מידיו של מנצח העונה הראשונה, יובל שמלא), וכבר הוא מתחיל להתרגל לשגרה החדשה שלו כאדם מוערך ומפורסם בארץ.
אין ספק שראיון ל"אנשים" נחשב לצעד חשוב בדרך לשם, ולכן נפגש לאחרונה לראיון עם אפרת וכטל, לה סיפר על תקופת ההתבגרות, בה היה רחוק שנות אור מהנינג'ה שהוא היום, כילד שגדל לבד, ללא הורים.
"הייתה תקופה די קשה, בזמן הזה אבא שלי שכר לי דירה כשאני בן 15 בערך", מספר מרנץ לווכטל, ומדגיש שזה משמעותית פחות כיף ממה שזה נשמע. "הייתי חוזר מבית הספר לבית ריק. יש לך בית, יש לך אוכל - אבל איזה? הייתי מכין לעצמי פיצות בטוסטר אובן. היו פעמים שהייתי חושב, 'וואי, איזה נחמד היה אם הייתה לי ארוחה חמה בבית שמחכה לי'. בשביל לספק את הצורך הזה הייתי הולך לפעמים לחברים שאמא שלהם כן מכינה להם".
מכורח הנסיבות, מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסביבה מסוכנת. "חיי החברה מאוד השתלטו על שאר הדברים שאמורים לעשות בגיל הזה. ברמה של מסיבות, אלכוהול, מכות. כמעט בכל פעם שהיינו יוצאים היינו הולכים מכות".
מה זה מכות?
"הייתי יוצא בדרך כלל עם פנסים בעיניים, לפעמים השמשה של הרכב מנופצת, מדממים. כשילדים בני 14 רבים, יש מצב גם שיוציאו סכין. זה לשים את החיים שלך על כף המאזניים. יש מצב שזה שאני הולך איתו מכות עכשיו ידקור אותי, וזהו, נגמר. וזה סופר מפחיד כי עוד שנייה אתה יכול למות".
אך למרבה המזל, כשהתבגר הוא מצא פורקן בספורט והחל להתאמן. השיא הגיע בשבת שעברה, כשהפך לנינג'ה השנייה בתולדות התחרות הישראלית, והצטרף בכך לשמלא, שנפל בגמר זמן קצר לפני כן.
"מההתחלה ידעתי שהוא מתחרה חזק וכשהוא הגיע לעונה השנייה זה כבר הלחיץ", מספר בדיעבד שמלא. "כשנפלתי לא חשבתי על זה שגיל, יוסי ואילן עקפו אותי, חשבתי על זה שנפלתי ולא הצלחתי לעשות את מה שרציתי. אבל אז, כשאני מסתכל על גיל ומעודד אותו בשלב השני, אני מת שהוא יסיים את זה ויגיע לחבל".
מרנץ: "ההתמודות היא הרבה יותר אתה מול עצמך מאשר אתה מול מתחרים".