"לרכילות יצא שם רע, אבל אנחנו דווקא מצאנו שיש לה תפקיד חיוני בשמירה על הסדר החברתי", אמר הפסיכולוג החברתי, רוב ווילר, אחד ממחברי המחקר שפורסם החודש ב"כתב העת של אישיות ופסיכולוגיה חברתית" (Journal of Personality and Social Psychology ), בהודעה שהפיצה אוניברסיטת ברקלי.
את המסקנה מרחיקת הלכת הסיקו החוקרים מניסוי בנבדקים שצפו במשחק בין שני צעירים. כשאחד השחקנים רימה במשחק, ניתנה להם הזדמנות להעביר "פתק ריכול" לשחקן הישר ולדווח לו שהשחקן השני מרמה. מרבית המשתתפים בחרו באפשרות להעביר את הפתק, גם כאשר זה היה כרוך בוויתור על סכום הכסף שקיבלו על השתתפותם בניסוי, וזאת למרות שנאמר להם שלא יוכלו להשפיע על התנהגותו של השחקן המרמה.
רכלנים אלטרואיסטים
"כשאנו רואים מישהו נוהג באופן לא מוסרי, זה מתסכל אותנו, אבל האפשרות להעביר את המידע הזה לאחרים, גורמת לנו להרגיש טוב יותר", מסביר ווילר.
בעוד שהצפייה בהתנהגות לא מוסרית גרמה לקצב הלב של המשתתפים לזנק, הדיווח על המקרה לשחקן הישר, החזירה את קצב הלב שלהם לקדמותו. ככל שהמשתתפים היו אלטרואיסטים יותר, כך הם נטו יותר לרכל על המשתתף שרימה.
לפי הניסוי, הרכילות דווקא לא נובעת מייצר חטטנות בלבד, אלא משמשת את הצורך שלנו למנוע ניצול בחברה. מראהו של אדם הנוהג באופן לא מוסרי יוצר אצלנו מתחים. הרצון להזהיר אחר מפני התנהגותו השלילית, וכך גם לשחרר את המתח שנוצר אצלנו, גובר לעיתים על הרצון לקבל חיזוק חומרי.
הידיעה שניתן לרכל עלינו, גורמת לנו לנהוג באופן מוסרי יותר. שחקנים שנאמר להם שהצופה יוכל לרכל עליהם אחרי המשחק, נהגו באופן הגון יותר ושפרו את התנהגותם בחברה.
"המשטרה החברתית"
"תפקיד הרכילות הוא להוות מעין משטרה חברתית. אחד הדברים שאפשרו לבני האדם להתארגן בקבוצות גדולות יותר עם ההתקדמות באבולוציה הוא היכולת לרכל. בקבוצות גדולות קשה לעקוב אחר התנהגותם של כל האנשים בקהילה והקשרים ביניהם. הרכילות אפשרה לעקוב אחרי ההתנהגות של מספר גדול יותר של אנשים. למשל: לדעת מי מרמה ומי הם האנשים ששמחים תמיד לקבל עזרה, אבל לעולם לא נותנים בחזרה".
אמצעי הישרדות שהפך לתעשייה בפני עצמה
אבל רגע לפני שאנו ממהרים לשמוח על אהבתנו לרכילות, דווקא ליאורה גולדנברג שטרן, כותבת מדור הרכילות "ליאורה" במעריב היא מזהירה שהתרחקנו מאוד מהיצר ההשרדותי הבריא.
"העובדה שאכפת ל'אדם הסביר' איפה ועם מי אותם אנשים השייכים לקשת מצומצמת של מפורסמים אכלו צהריים היא תוצאה ישירה של מערכת יחסי ציבור משומנת מאוד שמצליחה לעשות את עבודתה. 'האדם הממוצע' חושב, או לפחות מקווה שאותם מפורסמים חיים חיים נוצצים ומעניינים יותר משלו, אבל בפועל הוא לא מרוויח מזה דבר. הקוראים הם קורבנות שנופלים שבי אחרי האינטרסים מסחריים של בעלי עסקים והמרחק בין זה ובין ביקורת עיתונאית ומועילה הוא עצום", אומרת מי שעוסקת בתחום שנים רבות.
אך ד"ר הררי דווקא לא מסכים ומסביר כי לרכילויות השערוריתיות באמת עדיין יהיה ערך מוסף עבורנו. "הרכילות היום נלקחה לכיוונים אחרים לגמרי, אבל היא עדין מתבססת על אותם עקרונות", הוא אומר, "גם היום רוב הרכילות עוסקת בעיקר באנשים ששוברים את הכללים ומפרים נורמות. למשל, אם יתפרסם שאלי ישי אכל קורנפלקס זה לא יעניין, אבל אם יתגלה שהוא אכל בשר חזיר, זאת כבר תהייה ידיעה מרעישה. המטרה היא לבקר את התנהגותם של אנשי ציבור ומפורסמים ולהחליט אם כדאי לנו להעריך אותם או לא, אבל גם לדעת איך להתנהג בעצמנו".