מוות של פרופיל פייסבוק מתחיל בהקלקה אחת שקטה. מוות של פרופיל פייסבוק ממשיך בשאלה פשוטה: Are You sure?. אה...Yes. זה לוקח פחות מדקה. החלטה, לחיצה, נשימה עמוקה. הדף מתרפרש ומודיע שזהו, אני לא בפייסבוק יותר. אשכרה התאבדות, אבל וירטואלית. בניגוד לאקט האמיתי, שמגיע ממקומות קשים ואפלים, כאן הבחירה לגמור עם זה נובעת מתוך רצון לחזור לחיים נורמליים, לחזור ולחוות את הדברים כמו שהם, ולא מתוך התגובות והלייקים.
שלום לכם 3,015 חברים (היו לי 3015 חברים? ועכשיו אין לי חברים?) – השבוע הצטרפתי לטרנד הולך ומתפשט שנקרא "סגרתי את הפייסבוק שלי ואני מרגיש נפלא".
מרגיש נפלא?
"בטח! ממש לא חסר לי".
ממש?
האמת היא שזה חסר. האמת היא שזה גם לא הולך בקלות. זו בהחלט סוג של גמילה – עד שלא מפסיקים אין מושג עד כמה עמוק זה בוורידים. הייתי מהמחוברים ומהמעדכנים ומהמגיבים. יום בלי כמה סטטוסים, שני לינקים, המלצה להורדה של ארבע סדרות חדשות ובדיחת פוטושופ לקינוח, לא נחשב יום. החיבור לפייסבוק היה במקביל כמעט לכל דבר. כמעט כל פעולה בחיי היומיום לוותה בהצצונת חטופה לעבר הפיד המשתנה משנייה לשנייה.
אני עדיין מביט כל כמה דקות אל האנדרואיד הנאמן שלי ומחפש התראה חדשה. אבל אין. עדיין פותח את המחשב בערב כדי לראות מה קורה ועל מה כולם מדברים. אבל אין דיבור. כדי שהאקט יהיה בעל משמעות סגרתי גם את הטוויטר, האינסטגרם וחשבון הגוגול פלוס שלי. למרות שבאחרון, לצערי, לא נראה לי שמשהו ישים לב.
מי צריך פסיכולוג כשיש פייסבוק?
אי שם בשנת 2007 פתחתי את הפרופיל. לא היו שם הרבה אנשים ולא היה הרבה מה לעשות חוץ מלשלוח משקאות וירטואליים.
ב-2008 גם לא קרה הרבה. אולמרט היה ראש ממשלה ואנחנו היינו עסוקים בלהתלהב מאפליקציות. החביבה עליי הייתה ?Which Star Trek Character Are You.
התוצאה לא אחרה לבוא, וכך הגיע הפרופיל שלי לכדי הבשלה מלאה והפך לאלטר אגו המושלם.
אתם מבינים, זה מה שכך כך נהדר בפייסבוק. כל מה שאתה רוצה להיות בחיים – הפייסבוק יכול להגשים. שם אתה תמיד שמח, שם אתה תמיד במיטבך. הפדיחות נמחקות מיד, תמונת הפרופיל שלך אף פעם לא תהיה עייפה או מוטרדת. גם כשאתה במצב רוח רע אתה פשוט יכול למצוא בשנייה שיר טוב ביוטיוב ולסבול בסטייל מול כולם. התשובות שלך חדות כתער כי ניסחת אותן היטב לפני ההקלדה, וכל דבר שמייצג אותך נבחר בקפידה. כמה מחברי הטובים ביותר קיבלו אצלי שרותי פוטושופ לשדרוג המראה לתמונת הפרופיל, ואני לא מתכוון לאוזניים של ספוק.
2009 הייתה שנת מהפך. החיבור של הפייסבוק לחיי היום יום הפך להיות מאוד אינטנסיבי הודות לסמארטפונים שנכנסו לחיינו. האנדרואיד, ועוד מערכת הפעלה שבדיוק שכחתי את שמה כרגע, הפכו אותנו למחוברים.
פתאום כל חוויה הפכה למשותפת. אתה כבר לא יכול לשבת בסוף טיול על הר נידח בנגב וליהנות מהנוף בלי לחלוק את החוויה עם העולם. לספר יום אחרי לחבר בטלפון זה כבר לא מספיק.
מצד שני, אולי אתה בכלל כבר לא צריך את החבר? הרי כל החברים כבר בכיס שלך. בתנאי שיש אינטרנט ולא שכחת להטעין את הטלפון.
ב-2010 גילינו שפייסבוק הוא גם כוח. אפשר להתלונן ולקלל ועל הדרך גם להוציא דיבה ולהעליב בפומבי. בכלל, הרשת הפכה לצינור הפליטה הרגשי. רע לי? קשה לי? עצבנו אותי? חכו, חכו מה אני אעשה לכם בפייסבוק שלי. מי צריך פסיכולוג כשיש פייסבוק? מי צריך פסיכולוג כשאפשר להפוך לעת ערב לקלינגון זועם ולצאת אל מרחבי הסייבר לקרבות של כבוד ותהילה.
בקיץ 2011 הפייסבוק נתן חיים למחאה החברתית. בקיץ 2012 הוא הרג אותה. יותר מדי פיצולי דפים, יותר מדי הזמנות ליותר מדי תתי זרמים של המחאות השונות ובעיקר יותר מדי רעש בפיד.
בקיץ 2012 מצאתי את עצמי עסוק יותר מתמיד בתחזוקת התדמית הדיגיטלית שלי.
הפיד זז יותר מהר ואתה רוצה לבלוט. הכל מתפרסם מהר, ואם הוא שווה משהו אז הוא זוכה לשיתוף מאוד מהר ואז גם נגמר מאוד מהר. זה מעגל קסמים המזין את עצמו ודורש עוד ועוד תוכן להמון המשועמם.
הדבר הגדול הבא יהיה טוב
הפייסבוק מספק לנו צורך רגשי בסיסי – להיות שייך. הידיעה שתמיד נמצא לפחות כמה אנשים שיבינו אותנו. תמיד נמצא כאלה שישמחו על השיר הנדיר שמצאנו. תמיד יהיה משהו שיצחק מהבדיחה הטיפשית שסיפרנו. ותמיד מישהו יחשוב שהתמונה שהעלנו באינסטגרם ממש גאונית.
השבוע נזכרתי מחדש כמה שזה לא אמיתי וניתקתי את עצמי מהקולקטיב.
כשבאים לדון בקשר בין התפיסה שלנו כבני אדם לבין המציאות הסובבת אותנו, אי אפשר שלא להיזכר בשאלה פילוסופית. אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כלומר, האם משהו יכול להתקיים בלי שמבחינים בו? בעידן הפייסבוק נדמה שהגענו למצב שבו השאלה היא: אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שיתף או עשה לייק, האם הוא באמת נפל?
באופן אישי, מצאתי את עצמי מתקשה ליהנות מחוויה פשוטה כמו צילום או האזנה למוזיקה
בלי לחשוב על התחנה הבאה. איפה לשתף את זה? כמה לייקים זה יביא? מה לכתוב ליד זה?
ועכשיו די. שקט. פתאום אין אפשרות לשתף. צריך ליהנות מהדברים עצמם. זה מאוד מוזר, אבל זה גם מאוד משחרר.
בשורה התחתונה, ועם יד על הלב, אני חושב שאנחנו כבר מוכנים לדבר הבא. אין לי אפילו רעיון לאן הולכים ומה הוא בדיוק הדבר הבא. ממש כמו שבתקופת פריחתו של ה-ICQ לא יכולנו לדמיין את הפייסבוק, וכשהיה לנו נוקיה לא יכולנו לדמיין את הסמארטפון. קשה להאמין שאפשר בכלל לחזות את הדבר הבא. (אולי ככה ייראה הדבר הבא).
אני יכול רק לקוות שנוכל ליהנות שם מהכוח הרשתי של הפייסבוק, אבל לא נסבול מהשליטה שלו והשרירותיות. אני יכול לקוות שנוכל לפלטר טוב יותר את ים המידע שזורם אלינו, בלי לסבול מאינסוף התראות והודעות לא רצויות. אני יכול גם לקוות שהדבר הבא יתן לנו ביטוי אישי אמיתי, שייצג אותנו נאמנה ללא צורך במסכות דיגיטליות ודאווין וירטואלי.
אני מאמין שהדבר הבא יהיה טוב, כי אני סומך על רשת האינטרנט שתמיד הייתה טובה בלתת לנו את מה שרצינו. אחרת אין הסבר לכמות הפורנו האינסופית שמסתובבת בה.
בינתיים אהנה לי מקצת שקט. למרות ש חבל לי שלא אוכל להמשיך לשתף את הומור הגיקים החביב עליי מתוך האתר המופלא Geeks are Sexy, הייתי רוצה להמשיך ולפרגן ל"הפרלמנט" המופלאה, וגם קצת מבאס שלא אוכל לשתף את הלינק החדש לשירו המופלא
של נתן יונתן "רק עלה" (וסליחה על משחק המילים המפגר) שבדיוק עלה ליוטיוב.
היו שלום, ותודה על העדכונים
היום, כשבועיים לאחר ההתנתקות את מרבית הזמן שהתפנה שאבו הילדים (בכל זאת חופש גדול). את שאר הזמן המועט ניצלתי לשיחות עם חברים שמזמן לא ראיתי, להמשך קריאת "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי ולצפייה בכל "בטלסטאר גלקטיקה".
זהו. כבר לא מדגדג באצבעות.
אז חברים, תהיו טובים שם בפייסבוק. ותקפצו לבירה, כי למי יש כוח להישאר לבד בהרי האררט? (התכוונתי שאתם לבד, אם זה לא היה ברור. אני שלם עם עצמי).
