אז איפה אתם הייתם כששמעתם על המסוק הישראלי שהתרסק ברומניה? מישהו במכון כושר בדיוק קיבל הודעת טקסט מאשתו שעובדת במשרד הביטחון והחליט לספר לכולם, חבר שעובד בתקשורת כתב סטטוס מנחם בפייסבוק או אולי איזה שכן שעשה פעם מילואים בטייסת של דן חלוץ החליט בדיוק ללוות סוכר ולבשר את החדשות הרעות.
נראה ששוב, כמו באסון הנורא בו מת אסף רמון ז"ל, כל המדינה כבר התלחשה על התקרית עוד לפני שדווחה בתקשורת. ברגעים כאלה, ישראל הופכת להיות המדינה הכי קטנה בעולם, גם דמוגרפית וגם מוסרית – ומחליטה להפוך להיות סבך של שמועות ובשורות איוב.
מתוקף תפקידי קיבלתי דיווחים על התרסקות המסוק כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. עוד טרם הספקתי לברר את מהימנות הידיעות, כבר ראיתי שחבר יקר, אחד שלא ייעלב אם אכנה אותו "ברנז'אי", הספיק לשנות את סטטוס הפייסבוק שלו לשורה המטרידה: "מסוק יסעור של צה"ל התרסק ברומניה. לפי ויקיפדיה ניתן להכניס 55 לוחמים ליסעור. למה בכלל אנחנו מתאמנים ברומניה? יהי זכרם ברוך". אני לא יודע אם זה יותר אירוני או יותר מצמרר, אבל ארבעה אנשים עשו לייק לסטטוס הזה.
זה לא רק לא אתי, זה גם פשוט מגעיל
כמה שעות אחרי וכל העולם כבר דיווח על המקרה, ורק בישראל הוטל צו צנזורה על הפרשה – מכיוון שטרם הספיקו להודיע למשפחות החיילים. במהדורת החדשות לא התייחסו למקרה (למרות שחדי העין יכלו לשים לב לעורכי החדשות עובדים בקדחתניות לא רגילה מאחורי יונית לוי), שידורי הבידור המשיכו בערוצים המסחריים כהרגלם – אבל נראה היה שכבר כל המדינה יודעת.
בשעה 16:30 ניתן היה כבר לקרוא באתר יו-פוסט (לשעבר "סקופ") את הידיעה בעברית, כפי שפורסמה באתרים זרים ברשת. מאחורי הכתוב עמד רחביה ברמן, שבעבר כבר התבטא נגד צווי איסור פרסום וצנזורה עיתונאית, וטען שהוא לוקח אותן "כהמלצה בלבד".
אפשר לטעון לכאן ולכאן לגבי ההחלטה המקצועית שלוקח ברמן כשהוא מפרסם ידיעות פליליות שהוטל עליהן צו איסור פרסום (למשל בפרשת אמיר מח'ול) - מדובר כמובן בעבירה פלילית, אך ייתכן שהוא מעדיף לקחת את הריזיקה הזאת בשביל היושרה העיתונאית שלו. אך כשמדובר בסיפור רגיש בנוגע לאובדן חיי אדם, פרסום מוקדם של הדברים הוא לא רק לא אתי, הוא פשוט מגעיל.
מה כל כך קשה להזדיין בסבלנות?
נסו לדמיין הורים לחיילים קרביים שמסתובבים בביתם טרוטי שינה במשך ימים, בידיעה שבנם נמצא בפעולה מבצעית, ולפתע מתחיל סבב שמועות שכזה. הם יודעים שברגע שהידיעה תתפרסם בכלי התקשורת המרכזיים זה יהפוך את העניין לרשמי והם גם יודעים שאם הם לא קיבלו בשורה, הידיעה שפורסמה לא קשורה ליקיריהן. אבל בינתיים, השתיקה התקשורתית עלולה להפוך לצורמת במיוחד אל מול הרעש ששורר ברשת.
האתיקה העיתונאית לא חלה כמובן על גולש אינטרנט ממוצע שמחליט לפרסם בטוויטר את פרטי הפרשה. לעתים הדברים הללו נעשים מתמימות ורצון להזדהות עם הכלל. אנשים מפרסמים נרות זיכרון, תמונות של דגלי ישראל והודעות תמיכה בצה"ל. זה יפה, אבל בפועל הרעש שזה יוצר לא פחות גרוע מהצלמים שחיכו לרונה רמון ליד הדלת כדי לתפוס אותה בוכה על אובדן בנה.
ומה בעצם גורם לנו לרוץ ולפרסם את המידע שברור לנו שיש סיבה שעדיין לא פורסם? מה כל כך קשה להזדיין בסבלנות ולחכות שאנשי המקצוע יעשו את העבודה שלהם? אולי זה חוסר האמון בכלי התקשורת, אולי חוסר האמון בצנזורה – ואולי זה פשוט היצר הישראלי כל כך של "לא לדעת אחרון".
האינטרנט הפך להמצאה הגדולה ביותר של ההיסטוריה המודרנית לא מעט בזכות העובדה שהוא פרץ את הגבולות והתיר לכל אדם עם מקלדת את חופש הביטוי המוחלט, ללא עריכה ובלי חוקים. במדינה כמו ישראל צריך לשים לב שהזכות הגדולה הזאת שהאינטרנט מקנה לנו לא הופכת לכלי משחית, ואותנו – לחיות חסרות מצפון. תשאלו את רונה רמון.