קצת קשה להאמין, אבל כתיבה בפומבי הייתה פעם זכות השמורה ליחידי סגולה. אם השתלטה עליכם תובנה שהייתם מוכרחים לשתף עם העולם, ומנכ"ל מעריב טרם השיב למכתבי ה"ברצוני להציע לכם כתבה פרי עטי" המצחינים מייאוש שלכם, נאלצתם להחניק אותה לעד. או להסתפק בשליחת "מכתבים למערכת" ואולי לזכות ברבע תהילה ובאלבום "ציפורי ארצנו" מהודר.

ואז הגיע האינטרנט, ואחריו הפורומים, ואז שוס העל – ישראבלוג. ביי ביי עורכים סנובים וקליקות בוגרי "כותרת" עם אח בגל"צ, יש בלוג לכל פועל וקהל פוטנציאלי לכל סיפור חיים. ילדים כתבו יומן אישי לאומה, כותבים צעירים הכתירו את עצמם לפובליציסטים ואנשים שכבר סגרו את הבאסטה החברתית שלהם גילו פתאום עולם חדש של ידידי נפש. כי מעבר להיותו במה ציבורית לכל דכפין, ישראבלוג היה גם קהילה, מועדון חברים, בית. לרגל סגירת ישראבלוג, האתר שעיצב (בעיצוב למנויי פרו בלבד) את חייהם של עשרות אלפי גרפומנים, שלושה דורות של בלוגרים התכנסו כדי להיפרד. החיים זה כאן, אפילוג.

הילד: איתי גל, הצטרף לישראבלוג בגיל 12

איתי היה ילד חנון ששופך את הלב על אהבה נכזבת, ואז הוא התחיל לקבל צ'קים בדואר

הייתי ילדון בכיתה ו' כשפתחתי את הבלוג שלי, "חייו של מתבגר". כשמסתכלים עליו כיום, הוא נראה כמו פרק ארוך וממש משעמם של "סדריק" - התאהבתי בטירוף בילדה מהכיתה שלי וחפרתי על זה בלי סוף, לצד תיאורים יבשים של מה קרה בשיעור אנגלית. העלילה התפתחה כשהצעתי לאותה ילדה חברות, היא הסכימה – וכעבור שבוע, זרקה אותי באייסיקיו. תוך כדי התבכיינות בבלוג על אהבתי הנכזבת ולבי השבור, שמתי לב למשהו מוזר: לאנשים זרים היה אכפת ממה שעובר עליי. הם עקבו והתעניינו, ניחמו אותי כשהייתי עצוב ופרגנו כשהייתי שמח.

ככל שהזמן עבר, מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה בחיי, עם המון חברים. סוג של. דיברתי במסנג'ר עד שעות הלילה המאוחרות עם אנשים שבחיים לא פגשתי והיו לי יותר חברים וירטואליים מאשר "אמיתיים". בשנת 2007 התמימה והצעירה, היה נהוג לקרוא למי שכל היום מעלה דברים לאינטרנט "חנון" ו"משועמם". די ביזארי, כשחושבים על זה, בהתחשב בעובדה שאלילי הנוער הכי גדולים היום הם, ובכן, חנונים משועממים שמעלים כל היום דברים לאינטרנט.

נקודת המפנה הייתה כשהבנתי שהחרא שעובר עליי פשוט לא כזה מעניין. זה ככל הנראה לא נחת עליי ביום בהיר אחד, אלא היה כרוך בהבנה ארוכה ומתמשכת בזה שהחיים שלי הם לא הטלנובלה שחשבתי שהם. אז שיניתי פאזה, שמתי את חיי האישיים והמשמימים בצד והחלטתי שאני פשוט אכתוב על שטויות מטומטמות שמצחיקות אותי. עשיתי אייטמים מטופשים כמו קומיקסים על האחים ג'ונאס, "10 דברים שמעצבנים אותי בסדרה ארתור" (כמעט כאילו שידעתי שאעבוד במאקו בסוף) ותיאוריית הקונספירציה על מותו של יוני בלוך, ובתקופה שבה שימוש במילים כמו "רנדומלי" ו"קקי" הפכו אותך לגאון קומי, פרחתי. 

התחלתי לצבור קהל עוקבים אדוק, הגעתי למצב שאנשים זיהו אותי מהבלוג ובשלב מסוים אפילו פתחו לי בלוג נאצה מדהים ביופיו שכלל תמונה שלי עם ציור של נזלת ובולבול בצייר. השיא היה, ככל הנראה, כשפנו אליי ממשרד פרסום בשביל לשלב תוכן שיווקי בפוסטים. ההורים שלי היו בשוק כשהתחלתי לקבל הביתה צ'קים בלי שהזזתי את התחת ועבדתי.

אבל מאז השתלטות הפייסבוק על חיינו, כנראה באמת הגיע הזמן של ישראבלוג למות. בעולם שבו אפשר לכתוב פוסט בלי לנסח לו כותרת ותת כותרת או לסדר לינקים, מפרידים ותמונות, אלא פשוט לכתוב כמה משפטים ולפרסם לאוויר העולם, ישראבלוג איבד את הנחיצות שלו. בגלל זה אין סיבה להיות עצובים שהאתר הזה נסגר. הוא הגיע לסופו ברגע שהוא איבד את הרלוונטיות שלו.

אז להתראות ישראבלוג, תודה על הכול. נפגש עוד עשור בכתבת הפרידה מפייסבוק.

הוואנאבי: רחלי רוטנר, הצטרפה לישראבלוג בגיל 21

רחלי בדיוק התחילה את החיים של הגדולים, כשישראבלוג פתח לה דלת לעולם התקשורת

בום, העיפו אותך לעולם. עד לפני שנייה נשאו אותך על כפיים דרך מסלולים סגורים, בית ספר, שירות לאומי, תחזרי הביתה עד 11, ועכשיו את פתאום מרוחה על הכביש, מיליארד אוכלוסין דורך עלייך ואת צריכה להסתדר. אוקיי, קצת דרמטי, אבל השלב שבו את צריכה להתחיל להתברג למערכת – ללמוד מקצוע, להרוויח את לחמך ובאופן כללי להיות מה שרצית להיות כשתהיי גדולה – הוא באמת קצת דרמטי. אז אני התחלתי ללמוד אמנות, למרות שלא היה לי מושג מה עושים עם זה, ורציתי להודיע לעולם שהנה הגעתי, קבלו אותי, תנו לי מקום ביניכם, אבל לא ידעתי איך. תמיד חייתי בבועה עם עצמי, מדברת לעצמי ומצטנפת בעצמי, אז פתאום לקפוץ לתוך החיים ולתפוס כיסא?

ואז אמרה לי מישהי – את אוהבת לכתוב, לכי לישראבלוג, כותבים שם. כותבים למי? כותבים. לכולם ולאף אחד. אולי ככה מודיעים לעולם שהגענו? אז פתחתי לי בלוג, "שופונים בשחקים", מין מישמש של חוויות, רגשות ומחשבות (באותה תקופה קראנו לזה בחשיבות – "הגיגים") שלאט לאט עזר לי להבין מי אני, או בעצם – איזו "אני" אוכל להיות.

התחלתי מכלום ומהכול, דיווחים על נמלים שמתו לי באמבטיה, קופי פייסט לציטוט שקראתי, ביקורת בשקל על סינגל חדש משל הייתי הרולינג סטון (באותה תקופה כולנו השתמשנו בביטוי "משל הייתי", זה שידר אינטלקט), הסתלבטות על הווירדוז שהיו איתי בקורס נהיגה מונעת + איורים בפיינט. חצי פובליציסטית, חצי ניר שרוני כותב יומן. זה היה קו התפר שעליו התנדנד ישראבלוג כולו, וזה ישב לי בול על השלב הזה בחיים שבו את עדיין ילדה מפגרת אבל כבר מצפים ממך להיות מבוגר מגובש עם אג'נדה, ולצאת מהשמיכי הפרטי אל המציאות הזרה של הזולת. מעבר לא קל בדרך כלל, אבל בעזרת הבלוג גיליתי איך אפשר להתמזג עם המציאות ללא פגע: התחלתי לכתוב את חיי האמיתיים כמו שכותבים סיפור בדיוני.

את הניכור הרגיל והמדכדך שלי מהסביבה, שהקשה עליי תמיד ליהנות מהחיים ולאהוב אנשים, הפכתי לריחוק פיוטי של מספר כל-יודע. את המרצים שלי לאמנות, שהטילו עליי פחד ורגשי נחיתות, הצגתי כדמויות מצחיקות וססגוניות בסיפורי הבלוג שלי, שאני לבדי שולטת במידת ההשפעה שלהם עליי. התרחשויות מאיימות כמו ראיון עבודה או לב שבור או התקפי חרדה כבר לא היו מכשולים – הם היו אנקדוטות קורעות לספר אחר כך בבלוג. שום דבר כבר לא היה מפחיד, אלא רק "מעניין"; כבר לא היה "איזה חרא יום" אלא רק "זה יהיה סיפור מעולה לבלוג". רק חטפתי מכה, וכבר השתעשעתי בלהמציא עבורה מטאפורות מתאימות וכותרת פיוטית. במילים אחרות, הצלחתי להישאר בשמיכי שלי ולצאת ממנו במקביל. לא "החיים עצמם", אלא "הרפתקאות רחלי, כנסו כנסו".

כך גם הגעתי למקצוע שמגלם בתוכו בדיוק את הכפילות הזאת. זו הייתה תקופת הזוהר של הבלוגרים, והם נחטפו מהרשת לכלי התקשורת ה"אמיתיים", ובתוכם גם אני. מגזין "רייטינג" ז"ל התהדר בזמנו בנבחרת כותבים ניאו-ז'ורנליסטית כזאת, של ילדים-מבוגרים, כותבים לעולם אבל בעצם לעצמם, הופכים את חיי היום-יום לחצי פנטזיה ספרותית עם אוברדוז של דימויים. הבלוג שלי הביא אותם אליי, והעורך יובל נתן הציע לי לכתוב להם קצת. לא תיארתי לעצמי ששיטת השריון הספרותי שגיליתי בישראבלוג תוכל להפוך גם לפרנסה, אבל זה אכן קרה. הבלוג סיפק לי גם את ההכשרה וגם את הפלטפורמה להגיע לעיניהם של אנשי מפתח, ובזכותו הגעתי לעולם התקשורת, שבו החיים הם בסך הכול סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. ומ"רייטינג" ל-Nrg, ומ-Nrg לוואלה, ומוואלה למאקו, תמיד ועדיין על קו התפר שבין הגזמה לדיוק, בין אמת לבדיה, בין עצמי לעולם. משל הייתי באמת.

 

האימא: דורית תמיר, הצטרפה לישראבלוג בגיל 38

דורית רק רצתה מישהו לקטר לו על המטפלת, והפכה לחלק מקהילה תוססת ששינתה את חייה

כש-מ' התראיינה אצלנו למשרת מטפלת בשלהי 2004, הרגשתי איך מכונת המזל הפנימית שלי מתייצבת על שלוש קלמנטינות ומתחילה לצלצל בהתלהבות. היא נראתה בדיוק כמו שמטפלת אמורה להיראות; לא עוד בת תשחורת בחולצת בטן שמחליפה בין זכר לנקבה ולועסת מסטיק במהלך הריאיון, אלא אישה זקופת גו, כבת חמישים, לבושה בפשטות מהודרת.

"היא מזכירה לי דמות מסרט", אמרתי לבנזוג. "מרי פופינס, רק בבלונד ובלי מטריה".

"בטח מסרט", ענה לי הבנזוג, אחרי כמה שבועות שההיא הייתה איתנו, "זו המטורפת מ'היד שמנענעת את העריסה'".

איך לא שמתי לב לזה קודם? יותר מבוגרת, מעט פחות יפה, אבל בגדול אותו מראה ואותו ניצוץ טירוף. שלושה חודשים היא גרה אצלנו, משוטטת בבית כרוח רפאים שדופה, הופכת את הבנזוג ואותי לאנשים עצבניים יותר. ואז, כשם שבאה, ככה עזבה. משאירה אותנו מטופלים בשלושה ילדים, אחד מהם, בן חצי שנה, מרפלקס בלילות. בתקופה הקשה הזו נכנעתי סוף סוף לשכנועיו של הבנזוג והצצתי בדבר הזה ששמו ישראבלוג.

הייתי זקוקה למקום שבו אוכל לשתף בצרותיי, בסיפורי הזוועה על מ' ועל ניסיונותיי למצוא מטפלת חלופית. אחרי עלעול קצרצר באתר הבנתי שהבנזוג, כמו תמיד, צדק: כאן יהיה לי קהל חדש ועמיד לתלונותיי. בשעת הרישום, כשנדרשתי להחליט על שמו של הבלוג בחרתי ב"היד שמנענעת את העריסה". זו אני. עד שתמצא מישהי אחרת שתהיה מוכנה לנדנד את הילדים במקומי.

הפוסטים הראשונים לא עוררו הדים, אבל זה לא הפריע לי לכתוב מדי יום. הילדים, הבית והעבודה סיפקו חומרי כתיבה אינסופיים. מפעם לפעם, בזהירות, הגבתי בבלוגים אחרים שמצאו חן בעיני, מתעלמת מהזמנות בנוסח "בלוג יפה, מוזמנת לשלי". מפעם לפעם אחרים הגיבו בחזרה אצלי ובלי ששמתי לב כבר לא דיברתי אל עצמי (ואל הבנזוג שנכנס בכל יום כדי להתעדכן) אלא הפכתי לחלק מקהילה. נדרשתי פתאום להתבוננות שונה על החיים שלי: הרצון (לא, הצורך. היה בזה לגמרי משהו ממכר) להציג את מה שקורה לי מדויקות הביא אותי לבחון כל פעולה, כל דיבור בעיניים אחרות. טחנתי עד דק את היחסים עם הילדים, עם הבנזוג, עם ההורים.

עד הבלוג, כל החברויות ב"עולם האמיתי" היו עם אנשים דומים לי, מהצבא, מהאוניברסיטה, מהעבודה, מהיישוב. בגילאים קרובים, במצב משפחתי דומה, אפשר היה לסדר את כולנו בפוסטר והייתם מתקשים להבחין מי הוא מי. ולפתע הכרתי אנשים מכל המקומות ומכל הגילאים, אנשים שלא הייתי מתחברת אליהם אלמלא הבלוג, וכמה שהייתי מפסידה אם כך היה קורה. חצי שנה אחרי פתיחת הבלוג יצאתי לדייט הישראבלוגי הראשון שלי, סרט עם בלוגרית מבוגרת ממני בעשור שממש מצאה חן בעיני במסגרת ההתכתבויות הווירטואליות שלנו. הבת הבכורה ערכה לי שיחה ארוכה על הסכנות הכרוכות במפגשים עם זרים מהרשת וביקשה שאבטיח לא לסיים את הערב בתא מטען של מכונית. היה מעולה. מפגש רדף מפגש ומהר מאוד החיים הווירטואליים זלגו לאלה האמתיים.

כשהודיעו שסוגרים את ישרא נכנסתי לבלוג לגבות את הפוסטים שלי. נדמה שהייתי שם רק אתמול. למעשה הפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני שנתיים. פייסבוק. החברים שעברו לחיים האמיתיים. החיים עצמם. יש משהו מעציב במחשבה שהפלטפורמה נסגרת, אבל מבחינתי זו עצבות נוסטלגית ולא כזו שנובעת מחסר אמיתי. 13 שנים אחרי שהתחלתי לכתוב קראתי פוסטים ישנים ואמרתי לעצמי שפעם הייתי ממש שנונה וגם ממש משעממת. תהיתי מה היה קורה לו פגשתי את עצמי של הבלוג. כנראה הייתי אומרת לה – חופרת, הגיע הזמן שתתקדמי לטוויטר.