ארתור "הג'וקר" פלק (חואקין פיניקס) זרוק בארקהם, בית החולים הפסיכיאטרי לפושעים בלתי שפויים, אחרי הרציחות שביצע בסופו של "ג'וקר". הוא כבוי ומסומם מתרופות, אבל אז - כשהוא עדיין ממתין למשפט שבו יוכרע אם יבלה את שארית חייו בכלא או במוסד - אחד הסוהרים לוקח את פלק למפגש שירה באחת המחלקות הפחות קשות. שם הוא מתחבר למטופלת בשם לי (ליידי גאגא), כלומר הארלי, כלומר הארלי קווין, שהופכת באחת למשוש חייו, אהובתו ושותפו לפשע. את החיבור הזה, חשוב להדגיש כבר בפסקה הראשונה של כל ביקורת על "ג'וקר: טירוף בשניים", הוא והיא מבטאים בשירה. הרבה שירה.

כן, "טירוף בשניים" הוא מיוזיקל, למרות שמסע הקידום של הסרט משתדל להצניע את העניין הזה. הבמאי טוד פיליפס התפתל עם הניסוח "סרט עם מוזיקה", ואילו גאגא אמרה בהקרנת הבכורה בפסטיבל ונציה: "לא הייתי אומרת בהכרח שזה מיוזיקל בהרבה דרכים". אבל אם מקובל עלינו שהדרך העיקרית שבה מיוזיקל הוא מיוזיקל היא שאנשים שרים בו, לרבות באמצע דיאלוג או כתחליף לו, הרי שזה ממש בהכרח כן מיוזיקל. למה להסתיר את המאפיין המרכזי הזה? ראשית, כי הוליווד נבהלה מהכישלונות האחרונים בז'אנר (למשל "קאטס", למשל הרימייק של "סיפור הפרברים") וכבר שיווקה לפחות שלושה סרטים מזמרים עם טריילרים שנמנעו קומפלט מזמר: "וונקה" והרימייקים של "הצבע ארגמן" ו"ילדות רעות". שנית, לפחות אם לשפוט על סמך ההקרנה שנכחתי בה, אנשים לא ממש מתחברים להיבט המוזיקלי של "טירוף בשניים". בכלל לא. מאוד לא.

בעיניי יש אומץ לא מבוטל בהחלטה להמשיך את ההצלחה הפסיכית של "ג'וקר" עם מיוזיקל; הבעיה היא ש"טירוף בשניים" הוא מיוזיקל לא טוב. השירים הם כולם קלאסיקות מוכרות מאוד, מה שדווקא אמור להקל על הנגשתם, אבל בבימוי של פיליפס אין שום דבר מהמעוף שאופייני למחזות זמר, והעיבודים והביצועים כל כך מינוריים ונטולי ברק שזה כאילו הסרט עצמו חושב שהוא רק "עם מוזיקה". קשה גם להבין *למה* בעצם הופך "טירוף בשניים" למיוזיקל, ופה אני נוגע כבר בבעיה האמיתית של היצירה המתסכלת הזאת.

למה קווין מתאהבת בפלק? למה הוא מתעניין בה? למה הסרט עוקב באדיקות אחרי מצבו המשפטי של גיבורו, מה שבמטותא אינו מעניין איש על המסך או באולם? למה מוקדשות סצנות רבות כל כך ליחסים בין פלק לסוהר ג'קי, שאמנם מגולם בידי ברנדן גליסון אהוב ליבי, אבל שלנוכחותו אין שום משקל עלילתי? התחושה היא ש"טירוף בשניים" הוא אוסף של גחמות, של בחירות כתיבה ובימוי לא מנומקות. אולי זאת תוצאה של הקארט בלאנש שקיבל פיליפס מאולפני וורנר אחרי ההצלחה הבאמת פנומנלית של הסרט הראשון; יש במאים שמוציאים מעצמם את המיטב דווקא עם אנשים בחליפות מעל הראש, ואת המירע כשיש להם חופש פעולה. הנה, תראו את פרנסיס פורד קופולה. אבל מבחינתי יש כאן המשך של מגמה שהציקה לי מאוד כבר ב"ג'וקר", סרט שלא אהבתי, כך שההמשכון לא היווה מבחינתי שום אכזבה. אם כבר, הוא היה לי קצת "אמרתי לכם". 

העלילה של "ג'וקר" נגנבה ממש במלואה משני סרטים של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" ו"נהג מונית", וזאת הייתה גניבה מודעת ומוצהרת: לא סתם לוהק שם רוברט דה נירו לתפקיד ההופכי לזה שגילם ב"מלך הקומדיה" (אצל סקורסזה הוא היה הסטנדאפיסט חסר הסיכוי, הארתור פלק; אצל פיליפס היה דה נירו מגיש הטלוויזיה שדוחה אותו, תפקיד שב"מלך הקומדיה" גילם ג'רי לואיס). אני לא הצלחתי בשום אופן להבין למה שני סרטים של סקורסזה הפכו לסיפור האוריג'ין של הג'וקר, כך שהתחושה השרירותית/גחמנית מלווה אותי מאז הסרט הראשון. לא הבנתי גם את ההתלהבות מההופעה של פיניקס, שאני חוויתי כמופת של משחק-יתר. התגובה של הקהל אליו בסרט החדש, על אחת כמה וכמה כשהוא שר, כבר נראתה לי הולמת יותר לאיכות העבודה שלו.

למען הסר ספק, לא סבלתי מ"טירוף בשניים". הוא היה לי מוזר אבל גם מיוחד, פגום לגמרי אבל גם מרשים באי-ההליכה שלו בתוואי המוכר. קשה לי מאוד להמליץ עליו בלב שלם, אבל אני לגמרי מוכן להתפשר על המלצה בלב חלקי. רק בחייאת, שמישהו ישים בכניסה שלטי טריגר מיוזיקל. זה עניין של פיקוח נפש, ראיתי אנשים יוצאים באמצע עם פרצוף של פוסט-טראומה מורכבת.