אני אשכנזי משני הצדדים, אשכנזי ברמ"ח איברים חיוורים, כל כך אשכנזי שבשלב הבדיקות הגנטיות הטרום-הריוניות שלחו אותי לעשות מבחן חוזר בטיי זקס (בשיא הרצינות, נכשלתי בראשון. זה היה כמו הטסט שלי אול אובר אגיין). משהבהרתי את זה, אני חש שהרווחתי את זכותי לכתוב את זה: "נשים קטנות" הוא הסרט הכי אשכנזי שראיתי בחיים שלי.
בלב העיבוד החדש לספרה של לואיזה מיי אלקוט ניצב שיתוף הפעולה בין הבמאית-תסריטאית גרטה גרוויג לשחקנית סירשה רונאן, שמגלמת את ג'ו. בפעם האחרונה שהשתיים האלה שיתפו פעולה בסרט שהגיבורה שלו היא אישה צעירה, יצא מזה "ליידי בירד" הבוסרי מעט אך המוצלח והנבון; בהינתן שגרוויג הייתה עוד קודם לכן השותפה של בן זוגה נואה באומבך בכתיבת שני תסריטים נפלאים, "פרנסס הא" ו"מיסטרס אמריקה", היו די והותר סיבות לצפות לטייק שלה על "נשים קטנות" - ואכן, הדבר הראשון שבולט לעין הוא החלטת הכתיבה-בימוי-עריכה לתקוף את הסיפור באופן לא-לינארי, כלומר לזגזג בין זמנים שונים בחייהן של ג'ו, אחיותיה, הגברים בחייהן ושתי הנשים שאחראיות לחינוכן. אלא מה, שזה לא עובד. להפך, זה מרחיק וזה מציק.
בשליש האחרון של הסרט, וביתר שאת בישורת האחרונה ממש, מתברר מה באמת עומד מאחורי ההחלטה המבנית הזאת ומתברר גם שיש לה ערך מוסף, אלא שמבחינתי כל זה קרה מאוחר מדי, הרבה-הרבה אחרי שהסרט איבד אותי. וזה לא שהעיבוד הקולנועי השביעי (!) לרומן של אלקוט הוא רע במיוחד; זה בדיוק העניין, שהוא פשוט נון-סטארטר. סרט שמסרב לקרות, גם אם ההייפ והמולטי-מועמדות לאוסקר עושים את הרושם ההפוך.
אני מניח שרובכם מכירים את המסגרת העלילתית. האחיות מארץ' חיות במסצ'וסטס בשנות ה-60 של המאה ה-19, כל אחת עם המאפיינים המאוד מאופיינים שלה: ג'ו חולמת להיות סופרת ובעיקר אישה עצמאית, מג (אמה ווטסון) רוצה רק להיות רעיה ואם, בת' (אלייזה סקנלן) היא הנשמה הטובה של המשפחה ואיימי (פלורנס פיו) חולמת להיות ציירת בקנה מידה עולמי בעודה סובלת מקנאה כרונית בג'ו. סביב האחיות חגים כלוויינים מחזרים אטרקטיביים יותר (טימותי שאלאמה כתיאודור "לורי" לורנס, לואי גארל כפרידריך בר) ופחות (ג'יימס נורטון כג'ון ברוק), הכל תחת עיניהן הפקוחות של האמא (לורה דרן, הקמע הרשמי של השנה הקולנועית הזאת) והדודה (מריל סטריפ, הקמע של כל שנה קולנועית).
גם מאחורי העיבוד הקולנועי האחרון של "נשים קטנות", מ-1994, עמדה במאית - ג'יליאן ארמסטרונג האוסטרלית, מי שביימה בין השאר את "גברת סופל" ואת "אוסקר ולוסינדה" - אבל ברור שיש משמעות מיוחדת לליהוק של במאית-כותבת במעמדה העולה של גרוויג לעיבוד שיוצא עכשיו, כשהייצוג הנשי לפני ומאחורי הקלעים הוא עניין מרכזי כל כך באג'נדה ההוליוודית. האם הפופולריות העל-זמנית של הרומן או חשיבות המומנטום והמשימה הכריעו את גרוויג? אולי, אבל לתחושתי הסרט לא ממריא (וליתר דיוק בכלל לא מתניע) בעיקר בגלל שלושה כשלים בעשייתו: ההתחכמות המיותרת עם הבחירה במבנה הלא-לינארי לסיפור שכל הקטע בו הוא התפתחות של יחסים לאורך זמן, כשל ליהוקי גורף, וחוסר ניסיון/היעדר מעוף של גרוויג כבמאית.
הסעיף האחרון הזה הוא הפחות משמעותי, ומתבטא בעיקר בהיעדרן של סצנות זכירות או לצורך העניין אפילו שוטים שהולכים איתך הביתה. אבל העובדה שהסרט פשוט עובר ממול - לא ממש משעמם, רק לגמרי לא נוגע - היא יותר עניין של שני הכשלים האחרים. והנה אני חוזר לטיעון שבו פתחתי: היש אשכנזי יותר מסרט שלא מצליח לרגש אותך כי הוא מתחכם איתך?
כן, האמת שיש. כי אשכנזי לפחות באותה מידה זה ללהק את סירשה רונאן, שתמיד נראית מעט קפואה ומרוחקת, לתפקיד שכולו אמור להיות אש. ואת טימותי שאלאמה, שלא מסוגל בשלב הזה של הקריירה שלו לשדר דבר מלבד "זה לא ייאמן כמה מקסים אני", לתפקיד של גבר ששווה את אהבתן של לפחות שתי נשים. ואת אלייזה סקנלן, שהכריזמה שלה העלתה בדעתי קטע מהתרגום העברי של הספר "הסנדק" - ספציפית כשאחת הנשים בחתונה מתייחסת לקיי קורליאונה כ"מטלית" - לאיזשהו תפקיד משמעותי. בעצם, להוציא את פלורנס פיו ("מידסומר"), הקאסט כולו לוקה בהיעדר כריזמה. עם התסריט של גרוויג, שבמכוון (ובאופן די מוצלח לכשעצמו) בונה יותר סצנות יומיומיות מאשר מעמדים דרמטיים, זה מתכון בטוח לתחושה מצטברת של "מה אכפת לי". ונדמה לי שזה לא רק כי איפה אני ואיפה קהל היעד.
אם כבר הזכרתי מתכון, הרי שחוויית הצפייה ב"נשים קטנות" באמת מזכירה בסופו של דבר את כל המיתוסים (אני מתעקש, הם רק מיתוסים!) על המטבח האשכנזי. זה אפרפר, זה תפל, זה מעורר חשק תמידי לתוספת תבלינים ואתה קצת מרחם על מי שאוהב את זה, כי אתה אנוס להניח שהוא מעולם לא טעם טעמו של טעם. גרטה גרוויג, בקיצור, הכינה גפילטע.