יש על מה להתקטנן עם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש". הדמות של גוון סטייסי/ספיידר-גוון כתובה כטינאייג'רית כל כך גנרית שלפעמים זה כמו לראות פרק של "דריה"; האורך, 140 דקות, מופרז וגורר מתיחה מיותרת של קונפליקטים; הרפרנסים האינסופיים לעולמות השונים שספיידרמן מסתובב בהם, כלה ביקום הקולנועי של מארוול והחל בסדרת הסרטים בכיכוב טובי מגווייר, יוצרת עודף רגעי "רגע, מאיפה הוא" אפילו אצל הצופה המיודע; ואותי אישית גם ממש מעצבנת הסמיכות הכפולה הזאת, "ברחבי ממדי". אבל כשכל זה מחוץ לסיסטם, אני שמח ומשתומם לבשר שהברק אשכרה הכה בפעם השנייה.
המשכון לסרט שהיה הברקה זה כמו לצאת מהבית בצהריים ביוני: או שיקרה נס או שיהיה חרא. ו"ברחבי ממדי העכביש" הוא אכן נס, מפני שהוא מצליח לא רק לעמוד בסטנדרטים של "ספיידרמן: ממד העכביש" הנהדר מ-2018, אלא גם לגרום בדיוק לתחושת ה"משווה ומעלה" שהמשכונים טובים יודעים לייצר, קצת כמו ש"האימפריה מכה שנית" עשה ל"מלחמת הכוכבים" (אני יודע, אסור להשוות. בגלל זה אמרתי *קצת*). כשמביאים בחשבון את העושר הרעיוני והוויזואלי של הסרט המקורי, זה באמת די מדהים.
בעוד שמיילס מוראלס/ספיידרמן (שאמיק מור) היה הגיבור המובהק תרתי משמע של "ממד העכביש", הפעם הוא חולק את הבכורה עם ספיידר-גוון (היילי סטיינפלד); אפשר אפילו לטעון שמושא האהבה מהסרט הראשון היא הגיבורה של השני, אבל להסביר למה יגרור ספוילרים. על כל פנים, מיילס נגרר הפעם בעקבות גוון אל קבוצה של ספיידרמנים מיקומים מקבילים, בראשה מיגל אוהרה (אוסקר אייזק) משנת 2099, שמחויבת לעצור את הזליגה הבין-יקומית שהחלה בסרט המקורי (כמקובל בסרטי מסע בזמן/מולטיוורס, החשש הוא מתגובת שרשרת הרסנית שבה מעשה טוב ביקום אחד היא מכת מוות ליקום אחר).
סרטי קומיקס נוטים להיות מוצלחים כמו הנבל שלהם, ו"הכתם" (תפקיד קול מושלם לג'ייסון שוורצמן, בדרך כלל שחקן די מעיק) הוא אחלה נבל שביקום. בכלל, אנחנו לא רואים מספיק נבלים נוירוטיים. וכמו שלמדנו עוד ב"ממד העכביש", הכיף הכי גדול הוא הקשת האינסופית של הספיידרמנים האלטרנטיביים. אזכור מיוחד בהקשר הזה מגיע לספיידר-פאנק, המכונה גם הובי (דניאל קלויה מ"תברח"), דמות שהיא איכשהו גם הכי "Too cool for school" וגם הפרודיה המושלמת על עצמה.
למרות שסט הבמאים התחלף לגמרי - חואקים דוס סנטוס, קמפ פאוורס וג'סטין קיי תומפסון ירשו את במאי "ממד העכביש" פיטר רמזי, רודני רות'מן ובוב פרסיצטי - ה-DNA (הרדיואקטיבי! חה) לא נפגע בכלל. זה נובע מההמשכיות המשמעותית יותר מאחורי הקלעים, זאת של צמד הכותבים-מפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר; שני האנשים המבריקים האלה, שיצרו בין השאר את "גשם של פלאפל", את סרטי "רחוב ג'אמפ" ואת "סרט לגו", נמצאים כאן בשיא האלמנט שלהם. ברור שהם הבינו מה אהבנו בסרט הראשון, והם נותנים לנו עוד מאותו הדבר - אבל גם קצת אחרת, וגם בלי ליצור שום תחושה של אביוז (אגב, יש עוד מפיק-יוצר שנתן לבמאים אחרים להגשים את החזון שלו, אבל לא יזמינו אותי יותר למסיבות של הגיקים אם אני אזכיר כאן שוב את "האימפריה מכה שנית").
מעל הכל, לפני הכל ואחרי הכל, סרטי "ממד העכביש" - השלישי, בעצם פרק ב' של השני, כבר בדרך - הם וייב. האנימציה המטורללת, הפסקול הסופר פרש, ההפצצה הוויזואלית הנוירוטית, ההומור המודע לעצמו, זה הסיפור כאן. וגם אם ההמשכון נופל פה ושם מהמקור בדציבלים של הצחוקים או באלמנט ההפתעה, זה עדיין הכי כיף שאפשר לעשות כרגע באולם קולנוע. שווה אפילו לצאת מהבית בצהריים ביוני בשביל זה.