איפשהו בשליש האחרון שלו, "הפלאש" נראה פתאום כמו המירע של DC קומיקס, כמו השטיק שהרס את רוב הסרטים שלה בעשור האחרון. זה גם עניין סגנוני - צבעוניות רוויה בטירוף, מלא-מלא שימוש באדום, אפלוליות ועכירות שתמיד נראות כמו גחמה - וגם של התרחשות, כי הסרט הופך בשלב הזה לעוד קרב מתיש נגד צבא של נבל לא מעניין, וחמור מכל, צבא ונבל שכבר ראינו. אני חושב שאפשר לומר ללא חשש ספוילר שמדובר בזוד, הנמסיס הוותיק של סופרמן, שוב בגילומו של מייקל שאנון ששיחק אותו ב"איש הפלדה", מהסרטים היותר גרועים ביקום הקולנועי של DC, או בקצרה DCEU. וזאת אפילו לא חוויה מתקנת; זה סתם עוד מאותו דבר תפל.
האפיזודה הממושכת הזאת, וכמוה גם רוב הקטעים האחרים ב"הפלאש" שקשורים לעולמו של סופרמן, הם החוליות החלשות בסרט מהנה מאוד, מצחיק מאוד ומשוחק להפליא. כל הסופרלטיבים האלה לגמרי מגיעים לו, אבל הוא שלם קטן מסך חלקיו כי הוא מה שנקרא באמריקאית "יותר מדי מדבר טוב". כל עוד "הפלאש" הוא על הפלאש ועל באטמן, הוא אחלה סרט; כשהוא סרט על או אפרופו סופרמן, הוא לא. כך שתכלס מדובר בבאטמן נגד סופרמן, אם להזכיר עוד חוויית צפייה קשה מבית DC.
"הפלאש" תופס את הגיבור שלו מספר שנים לאחר שנראה לאחרונה, ב"ליגת הצדק". בארי אלן הוא עכשיו חוקר זיהוי פלילי, רק גרוע, כי הוא כל הזמן מבריז כדי להיות גיבור-על; זה מספק פתיחה חמודה ואנרגטית שבה אלפרד (ג'רמי איירונס), יד ימינו של באטמן, מפעיל אותו על תקן מה שאלן/הפלאש בעצמו מגדיר כ"השרת של ליגת הצדק".
לאחר הפתיחה התזזיתית מתמקד הסרט בסיפור העיקרי, שהוא גם סיפור הרקע של אלן: אביו יושב בכלא על רצח אימו, ואלן כבר שנים לא מצליח להוכיח שהוא חף מפשע. אלא שעכשיו הוא מגלה שיש לו יכולת לחזור בזמן, אז הוא עושה את הטעות הקלאסית של לחשוב שאפשר לתקן ככה את ההווה בלי לגרום לתגובת שרשרת קטסטרופלית (פעם אחת, רק פעם אחת אני רוצה לראות סרט שבו חוזרים לפעם ומתקנים את העכשיו וזהו, הכל סבבה).
למרות שמדובר במסע בזמן, "הפלאש" מתנהג כמו (עוד) סרט מולטיוורס, וספציפית כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה". כבר בטריילר אפשר לראות את מייקל קיטון חוזר לתפקידו כבאטמן, אבל אנחנו הרי יודעים שבאטמן ביקום של הפלאש הוא בן אפלק, והנה לנו משהו שלקוח היישר מטריטוריית הליהוק הנוסטלגי של "אין דרך הביתה". גם הנטייה לרצות את המעריצים בפרט ואת הגיקוספירה בכלל, עוד מאפיין של הספיידרמן ההוא, מורגשת כמעט בכל דקת מסך של "הפלאש". חלק מהדברים הם ממש למתקדמים - מעניין כמה צופים יוצאים מהאולם ומגגלים את שמו של אריק סטולץ - בעוד שאחרים הם הברקות שוות לכל נפש, ומעטים הם מסחטות רגש מעצבנות. המכנה המשותף של האחרונים? נכון, אביוז של סופרמן.
תראו, "הפלאש" הוא סרט פחות טוב מ"אין דרך הביתה" וטוב בהרבה מהרוב המוחלט של סרטי ה-DCEU, שזאת לא חוכמה גדולה. וגם אם הוא לא מושלם, יש בו משהו שמזמן לא ראינו בסרט מהסוג הזה, של DC או של המתחרה מארוול: תפקיד ראשי כל כך מוצלח שהוא שווה צפייה בפני עצמו. לרוב אורכו של הסרט יש לנו עניין עם שני פלאשים, זה שיצא להציל את משפחתו וזה שמתקיים בעבר; התפקיד הכפול הזה מוציא את המיטב מעזרא מילר, וזה גם קטע כפול - הן מפני שהבעיות המשפטיות והתקשורתיות של מילר גרמו לעיכובים בהפקת "הפלאש" וכמעט גם לביטולה, והן מפני שבביזנס שמעטים בו מעדיפים את לשון הפנייה "הם", יש כאן הברקה של מילר בתפקיד של הם (בכלל, יש כאן כמה וכמה רגעים שכאילו מרפררים לחיים האמיתיים של מילר, לרבות בדיחה מוצלחת על טיפול פסיכולוגי).
"הפלאש" הוא אקורד הסיום ל-DCEU כפי שהכרנו אותו, זיכיון שהדמות הדומיננטית בו הייתה הבמאי/מפיק זאק סניידר; מעכשיו נראה את DC על פי החזון של ג'יימס גאן, יוצר "שומרי הגלקסיה" שהובא/נגנב מהמתחרה מארוול וכבר הספיק להבריק אצל DC עם החידוש האדיר ל"יחידת המתאבדים" והספין-אוף הטלוויזיוני הגאוני שלעולם לא יימאס לי להזכיר, "פיסמייקר". מהבחינה הזאת יש כאן טעם של עוד, של עוד הרבה, ודווקא אחרי תקופה שבה סוגת גיבורי העל נראתה בתחילתה של דעיכה.
כמעט כל פרט מידע נוסף על "הפלאש" הוא ספוילר, ובכלל, חלק מהכיף כאן הוא להיתקל בביצי הפסחא האינסופיות שהבמאי אנדי מוסקייטי ("זה", וגם "מאמא", סרט אימה נהדר שמעטים טרחו לראות) פיזר לכל אורך הדרך. אבל התחלתי עם תלונות ואסיים בתלונות: מה דה פאק נסגר עם האפקטים בסרט הזה, מוסקייטי? בתקציב של פלוס-מינוס 200 מיליון דולר אין שום תירוץ לאפקטים כל כך לא מלוטשים, בוודאי לא ברמה הקריטית ביותר לסרט שבמרכזו הפלאש, קרי פיתרון משכנע ורצוי סוחף לתחושה של תנועה סופר-מהירה. זה לא עובד - בכלל, ויזואליה היא לא הצד החזק של הסרט - אבל כמו כל דבר אחר ב"הפלאש", זה לא באמת משנה את השורה התחתונה. אתם רוצים לראות את הסרט הזה, כי אתם רוצים לראות את עזרא מילר מגלמים את הפלאשים.