השימוש בביטוי fan service - נדמה לי שהתרגום המדויק ביותר הוא "ריצוי מעריצים" - הוא כמעט תמיד לגנאי, וכמעט תמיד בצדק. סרטי המשך מקבלים בגלל זה על הראש כל הזמן: כשיש לך גרעין קשה של צופים-מעריצים, קל להתפתות למחשבה שחנופה אליהם היא ערובה להצלחה. אלא שהחלטות כתיבה, בימוי וליהוק שמטרתן לגרום לנו לגרגר נוטות להיות מאוד שקופות, ובמקרים רבים יוצא שהמעריצים עצמם מתלוננים כשעושים שמיניות באוויר כדי ללטף להם איפה שנעים. ובעוד ש"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא 148 דקות רצופות של ריצוי מעריצים חסר בושה, יש לי הרגשה שהפעם לא יישמעו מהם תלונות. הסרט הזה פשוט עושה את זה כל כך טוב.
קשה לתקצר את "אין דרך הביתה" בלי לקלקל אינספור רגעים שמוציאים מהצופים האדוקים מחיאות כפיים ספונטניות, עור ברווז ו/או לחלוחית בעיניים, אז הכי בקצרה ובזהירה: נכון שבסוף הסרט האחרון, "רחוק מהבית", זהותו האמיתית של ספיידרמן נחשפת בפני עולם ומלואו? אז עכשיו התיכוניסט פיטר פארקר (טום הולנד) נאלץ להתמודד עם ההשלכות, שלא רק הופכות אותו לגיבור בעיני רבים ולאויב האומה בעיני רבים לא פחות, אלא גם מסבכות את חייהם של כל הקרובים לו. בצר לו פונה פארקר לדוקטור סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') בבקשה שיעשה לו את הקונץ של חזרה בזמן כדי למנוע את החשיפה מלכתחילה, וסטריינג' מצדו מציע תחליף בדמותו של לחש שיגרום לעולם לשכוח מיהו ספיידרמן. אלא שהטינאייג'ר הנלהב מפריע לקוסם בעת מילוי תפקידו, הקסם מתפקשש, והתוצאה פותחת שער ליקומים מקבילים שגם בהם יש גיבור על בשם ספיידרמן שהוא בעצם פיטר פארקר, רק פיטר פארקר אחר.
אם צפיתם בטריילר, אתם בטח יודעים שחדירת המולטיוורס אל עולמו של פארקר מתבטאת בראש ובראשונה בשובם של נבלים מהגלגולים הקולנועיים הקודמים של ספיידרמן, בראשם דוקטור אוקטופוס (אלפרד מולינה) מ"ספיידרמן 2" (2004, עדיין עם טובי מגווייר), אלקטרו (ג'יימי פוקס) מ"ספיידרמן המופלא 2" (2014, ימי אנדרו גארפילד) והגובלין הירוק (ווילם דפו) מ"ספיידרמן" הראשון (2002). הקימבוק הזה של נבלי העבר הוא רק אגף אחד במחלקת ריצוי המעריצים, אבל הוא גם היחיד שאפשר לדבר עליו חופשי, ואם כך אז צריך להגיד שהמהלך העלילתי עם אוקטופוס - לטעמי אחד הנבלים המוצלחים בתולדות הקולנוע - מאכזב למדי, ודווקא כל מה שקורה עם הגובלין, שלא השאיר רושם מיוחד בסיבוב הראשון, מצליח להפתיע. גם תומאס היידן צ'רץ', שחוזר לתפקיד של סאנדמן מ"ספיידרמן 3" המושמץ, מקבל כאן הזדמנות למיני-גאולה.
בין מנוד ראש למשנהו, בין מנת נוסטלגיה קולנועית לבאה אחריה, סרטו של ג'ון וואטס לא מזניח את גלריית דמויות המשנה שסוגרת כאן טרילוגיה תחת שרביטו - זנדאיה בתפקיד אם.ג'יי, ג'ייקוב בטלון כנד לידס, מריסה טומיי בתפקיד מיי פארקר וג'ון פאברו בתפקיד האפי, שהוא מגלם מאז שביים את עצמו ב"איירון מן" הראשון, המפץ הגדול של היקום הקולנועי המארוולי. בין כל הנ"ל יש בשלב הזה כימיה שמזכירה סיטקום מוצלח בעונה הרביעית-חמישית שלו, כשהכל מתקתק וכלום עוד לא שחוק; זה מוציא מזנדאיה את ההופעה הקולנועית הכי משוחררת שלה עד היום, ומהולנד את התזמון הקומי המדויק ביותר שראינו ממנו.
בכלל, לפני כל דבר אחר, "אין דרך הביתה" הוא סרט מצחיק. ממש מצחיק. זה תמיד היה חלק מהדי.אן.איי של מארוול, אבל צריך לזכור שהפקת הענק הזו היא שת"פ בין מארוול וסוני פיקצ'רז, שני הגופים שחולקים את זכויות ההסרטה של מותג ספיידרמן; כך או כך, גם בלי לוגו הקומיקס המרפרף לפני כותרות הפתיחה, בכל הנוגע לפאנצ'ליינים זה לגמרי "סרט מארוול" (אני מתכוון לזה כמחמאה, כן? הבעתי כאן בעבר את האהבה הגדולה שלי למיזם הקולנועי המתגלגל הזה, זה לא השתנה רק כי "האלמנה השחורה" היה כזה מיותר ו"הנצחיים" כזה נורא).
בין אלף בדיחות, אלף רפרנסים לסרטים קודמים ואלף רגעי אקשן, מתגלה הבעיה המרכזית וכמעט היחידה של "אין דרך הביתה": הוא כל כך מכור לנוסטלגיה וכל כך יודע מה המעריצים רוצים לראות, שזאת חזות הכל. זו סדרה אינסופית של רגעי "זוכרים כש", והגם שאנחנו בהחלט זוכרים ובהחלט נהנים מעצם האזכור, אי הרצון או היכולת לחדש פורש מעל הסרט תקרת זכוכית בכל הנוגע לריגוש של ממש (אני לא מתכוון בהוראתו כיצירת רגש, כי זה דווקא לא חסר לו. אני מדבר על thrill, על ההיי המאוד מסוים של חוויה קולנועית שטרם חווית).
טוב, קיטרתי מספיק. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא כיף עצום מתחילתו ועד סופו, מצחיק בקול רם, מרגש פה ושם. לפי ההגדרה הישנה מ"מדריך הסרטים של האליוול", כוכבים צריכים להיות מחולקים לסרטים בהתאם לערך הבידורי שלהם; אם מקבלים את ההגדרה, הרי שהספיידרמן החדש ראוי לתשעה מתוך חמישה. יותר מזה, הוא מצדיק את ההייפ, ואנחנו מדברים פה על סרט שרמת הציפיות לקראתו הגיעה לגבהים שרק כלבים יכולים לשמוע. אז זה שלפעמים רואים לו את החוטים, זה שלפעמים אפשר ממש לשמוע את העט חורט וי על עוד צ'ק-בוקס בספר הגדול של ריצוי המעריצים, זה שכל מה שקיווינו שיקרה אכן קורה וברמה כזאת שאין מנוס מלחוש כמי שחוו וואחד מניפולציה - זה, לפחות בעיני המעריץ הזה, מחיר קטן לשלם על שעתיים וחצי של ג'וי רייד.