קראתם פעם ספר ביכורים מאת כותב או כותבת שעדיין לא השתלטו לחלוטין על האמנות העדינה של טוויית הנרטיב, שנופלים פה ושם למהלכי סרק עלילתיים, אבל ניחנים ביכולת תיאור כל כך מרשימה וסוחפת שהיא מבטלת בשישים את מפגעי הבוסריות? אז "עץ תאנה" זה כזה, רק בסרט. הסיפור מעט סטטי, הסצנות לא שומרות על רמה אחידה מבחינה דרמטית, אבל יא אללה, איך שהבמאית עלמוורק דוידיאן מתארת דברים.
אנחנו באתיופיה. השנה היא 1989 והמדינה כולה קרועה בעיצומה של מלחמת אזרחים. מינה, נערה יהודייה (בית לחם אסמאמאווה), חיה בכפר ומעבירה את הזמן עד שמשפחתה תקבל את כרטיסי הטיסה שלה לישראל. אבל בעוד שהיא, אחיה וסבתה (וויינשיט בלאצ'הו הנהדרת) יודעים שזה רק עניין של זמן עד שישאירו מאחור את הקרבות, חבר הילדות שלה אלי, מי שאנחנו מבינים מהרגע הראשון שהוא גם האהבה הראשונה שלה (יוהנס מוסה), נמצא תחת איום מתמיד של גיוס כפוי לצבא. כשמינה עצמה נחשפת מקרוב למשמעות של השתתפות פעילה במלחמה, היא מחליטה לעשות מה שצריך כדי שגם אלי יהיה על המטוס לישראל.
זה סרטה הראשון באורך מלא של דוידיאן, שסרטיה הקצרים "עם הפנים לקיר" ו"מעברים" זכו בפרסים בארץ ובחו"ל. אפשר כמעט לראות את פרט הטריוויה/פילמוגרפיה הזה ב"עץ תאנה": מצד אחד זה סרט בוסרי שנמצא באלמנט שלו כשהוא ריאליסטי וכמעט נטורליסטי, כשהוא יותר מצייר תמונת מצב מאשר מספר סיפור; דווקא ההתפתחויות הדרמטיות הלא רבות מבוימות וכתובות ביד מעט כבדה, ובשתיים-שלוש הסצנות שנוטות אל המיסטי או אל הרוחני יש תחושה מסוימת של אבדן כיוון סגנוני. מצד שני, כבר אמרתי: התיאורים האלה.
מה שעושה סופר עם שמות תואר, במאי עושה עם מצלמה. מה שכותב עושה עם פסקאות, במאי עושה עם העורך שלו. אני לא מתפלא ש"עץ תאנה" זיכה את דניאל מילר בפרס הצלם הטוב ביותר הן בטקס פרסי אופיר והן בפסטיבל חיפה; העבודה שלו עם האור של אתיופיה (זה הסרט הישראלי הראשון שצולם שם במלואו, ועוד ארחיב בעניין הזה), הפרשנות הפשוטה והאלגנטית של מילר לריאליזם של דוידיאן - זה באמת שווה פרסים. גם העורך אריק להב ליבוביץ', שמחלק נהדר לפסקאות את התיאורים של דוידיאן ומילר, היה צריך מבחינתי לקבל מינימום איזה לוח פלאק.
מול המצלמה, ההופעה של בית לחם אסמאמאווה היא תמונת מראה של הסרט כולו: פה ושם היא מתקשה לשכנע עם השורות שבתסריט של דוידיאן, אבל היא מביעה כל כך הרבה באופן לא ורבאלי שהסרט כולו - בדגש על תהליך ההתבגרות המואץ של מינה - ממש כתוב על הפנים שלה, ניכר בכל ניואנס במימיקה שלה.
מעולם לא התעכבתי יותר מדי על השאלה איך נראו חייהם של המהגרים מאתיופיה לפני שהגיעו ארצה. הנחתי שהיה להם מספיק חרא כדי להחליט שישראל זה עדיף וזהו זה. אני לא חושב ש"עץ תאנה" הוא איזשהו סוג של סרט הסברה במובן הזה - דוידיאן מספרת שהוא מבוסס על הזיכרונות שלה ממולדתה וניכר שאין כאן שום אג'נדה אחרת - אבל זה כל היופי באופן שבו היצירה הזאת לובשת את הלב שלה על השרוול. זה סרט נוסטלגי כי אנשים תמיד נוסטלגיים לגבי הילדות שלהם, זה סרט קשה כי מלחמה זה קשה, וזה סרט מכמיר כי ככה זה עם אהבה ראשונה.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הביקורת הזאת גיליתי שמלבד אסמאמאווה, אף חבר בקאסט של "עץ תאנה" אינו ישראלי או יהודי, ואילו אסמאמאווה עצמה היא מבני הפלשמורה ולא מקבלת כרגע אישור עלייה לישראל. אני מניח שלא מעט במאים היו נכנעים לפיתוי של הצפת הדברים לפחות ברמה של איזו כתובית, וטוב עשתה דוידיאן שלא הלכה לכיוונים האלה. ייתכן שזה היה עושה שירות מסוים למאבקם של בני הפלשמורה, אבל זה בפירוש היה מזיק לסרט שלבו נמצא במקומות אחרים לגמרי.
לכו ל"עץ תאנה". לא כי הוא מושלם; כי אפילו הפגמים שלו הם חלק מהיופי שנרקם בין העין של דניאל מילר, חוש הקצב של אריק להב ליבוביץ' והחזון של עלמוורק דוידיאן.