בהתחשב בזה שאחת משש הדמויות הראשיות מגוחכת ועוד אחת מיותרת ועוד אחת גנובה בלי בושה מהמתחרה, ובזה שהבד-גאי הוא מהעלובים בתולדות סרטי הקומיקס (וגם בתולדות ה-CGI, או במילים אחרות - אפקטים ממוחשבים), ובזה שהאקשן חסר השראה באופן מוחלט, ובזה שכל השליש הראשון מתקדם במה שרוכבי אופניים מכנים פריילוף, ובזה שהדבר הכי מעניין בסרט הוא גם הכי פחות מפותח תסריטאית - וואלה, דווקא די בסדר ה"ליגת הצדק" הזה. ייתכן שזאת הפוסט-טראומה שמדברת, כי "איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" היו רצף פרוצדורות פולשניות שדרוש הרבה יותר מהתיקון של "וונדר וומן" על מנת להחלים ממנו, אבל מדובר חד-משמעית בסרט השני באיכותו ב-DCEU, ה"יקום המורחב" של DC. נכון, מתוך בסך הכל חמישה. שעל שלושה מהם קשה לי לדבר מול אנשים. ועדיין.
הדואליות המוזרה הזאת היא לא רק השורה התחתונה אלא גם בבואה של חוויית הצפייה. מצד אחד, אם לפרק אותו לגורמים, הרי שקשה מאוד להגן ולו על החלטת כתיבה או בימוי אחת ב"ליגת הצדק". התסריט מאת כריס טריו וג'וס ווידון (נשים כרגע בצד את סיפור עריקתו של האחרון מעמדת הבמאי של המתחרים הישירים, סרטי "הנוקמים" של מארוול) לוקה בכל תחלוא שאפשר לדמיין, וגם בכמה כאלה שאי אפשר: לדוגמת קיצון, נכון שזה נקרא "ליגת הצדק"? נכון שהמוטיבציה שלנו לרכוש לזה כרטיס היא לראות סופר-גרופ של סופר-הירוז? אז לבזבז את רוב השליש הראשון של דקות המסך על נאומי "אבל אני אינדיבידואליסט מכדי להצטרף אליכם" של אקווהמן וכיו"ב תרגילי השהייה זה גם טיזינג מעצבן וגם עלבון לאינטליגנציה של הצופה. ואם כבר מדברים, אז כדי לסגור את עניין הדמויות שהוזכרו בפתיח, הפלאש (עזרא מילר) הוא אחד לאחד הדמות של ספיידרמן ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", באטמן לא תורם לסרט הזה כלום ושום דבר מלבד סיבות חדשות לגמרי לייחל לחדלונו של בן אפלק, ואקווהמן (ג''יסון מומואה) הוא אחלה דמות - For me to poop on, יסלח לי כלב העלבונות טריומף על כך שאני גורר אותו לזה.
בנוגע להחלטות הבימוי לא היו לי שום ציפיות מזאק סניידר, ועדיין התאכזבתי. נכון, ווידון וטריו בחרו לו מלכתחילה בד גאי מעפן במיוחד מהסטוק של DC - האל הקדמון סטפנוולף, שמעוניין להחריב את העולם כי יש לו חשבון היסטורי עם יושביו, לרבות האמזונות של וונדר וומן ויושבי אטלנטיס של אקווהמן - אבל תגיד סניידר, בינינו, היית ממש חייב ללהק לזה את קירן היינדס הצפוי והקלוש, להלביש עליו את אחד מפרצופי ה-CGI האומללים אי פעם ולהקיף אותו בלהקה שלמה של יצורים דמויי זבוב שכנראה אמורים להלחיץ אבל גרמו לבת העוד-לא-12 שלי ללחוש "הו אבי, וכי מהי זוהי הלשלשת", אם כי לא בדיוק במילים האלה? ותגיד גם את זה, סניידר: ראית את הסצנות של קוויקסילבר בשני סרטי "אקס-מן" האחרונים? כי גם אנחנו. והן כל כך הרבה יותר יצירתיות ונבונות ממה שעשית עם הפלאש שזה מביך, גם אותנו ועוד יותר אותך, כי הבמאי של שני האקסמנים האחרונים הוא בראיין סינגר. אתה יודע, שותפך לרשימת הבמאים שהכי לא ייאמן שפעם החזקנו מהם? (ר' למטה).
יש סרטים שמצליחים להיות גדולים מסך חלקיהם; "ליגת הצדק" מצליח להיות פחות גרוע מסך חסרונותיו, ואם להסביר למה, אז הנה חלק מהעניין: זה סרט על שישה גיבורי-על שנאספים על ידי באטמן לאחר מותו של סופרמן כדי להילחם במשמיד העולמות סטפנוולף. כלומר, כמה שהתסריט לקוי, ככה יש כאן לפחות סיפור קוהרנטי שמייצר מסגרת יציבה לתת-העלילות וגם נותן לכל העסק קצת קצב, כי עם כל הכבוד להתחבטויות של אקווהמן ולייסורי המצפון של באטמן על הנסיבות שהובילו למותו של סופרמן (זוכרים? אתם לא היחידים שמתתם ב"באטמן נגד סופרמן"), תמיד צצה הדחיפות של השואה העולמית המאיימת כדי להאיץ את ההליכים. זה נשמע טריוויאלי, וזה באמת טריוויאלי, אבל תחושת סיפור - ה-Sense of story - היא בדיוק מה שנעדר משלושת השיקוצים של DC (ואגב, בדיוק אחד הדברים שבלטו לטובה ב"וונדר וומן").
את המילים הכי טובות שצריך להגיד על "ליגת הצדק" צריך להגיד על ויקטור סטון/סייבורג, דמות ממש מרתקת - תחשבו פחות גיבור-על ויותר רובוקופ, אדם שחייו הוצלו במחיר הפיכתו למכונה - שמשאירה טעם של עוד הרבה. חלק מזה נובע מאי-פיתוח: אנחנו יודעים שהניתוח מציל-החיים שעבר סטון הוא עבודה של אביו (ג'ו מורטון בתפקיד שמהדהד חזק את מיילס דייסון, הדמות שלו מ"שליחות קטלנית 2") ואנחנו יודעים שהטכנולוגיה הקריפטונית שהושתלה בו מחרפנת אותו, אבל בערך זהו; זה כנראה נובע ממחשבה שצריך להשאיר משהו לספין-אוף בכיכובו שמתוכנן לצאת ב-2020, ומכל מקום זה מייצר את האפקט הכפול של "וואלה מעניין" ו"אוף, למה לא הבאתם עוד ממנו". ומה שנכון לדמות תופס גם לגבי השחקן, ריי פישר האלמוני, שמראה ניצוצות לצד רגעי בוסריות בלתי נמנעים.
לא הזכרתי עד כה את סופרמן (הנרי קאוויל), מפני שהנוכחות-נפקדות שלו היא הזמנה לעולם שלם של ספוילרים. אבל אפשר וראוי לציין שקו העלילה העוסק בו הוא ההפתעה-לטובה הגדולה ביותר בסרט כולו, ולו מפני ש"קו עלילה מעניין העוסק בסופרמן" זה משהו שלא נראה על המסך מאז "סופרמן חוזר" (דאם יו, בראיין סינגר, איזה הבטחה היית).
ובסוף-בסוף זה גם הסוף, או ליתר דיוק שני אספקטים שלו: משפט סיום בקולה של איימי אדאמס/ לויס ליין שעשה לי צמרמורת מהסוג השמור לפאן-בויז שמדגדגים להם איפה שגיקי, והעובדה הפרוזאית שהסיום מגיע רק 119 דקות אחרי כותרות הפתיחה. האורך של שלוש הטראומות מבית DC היה חלק גדול ממה שהפך אותן למצלקות, וטוב לראות מידה של הפקת לקחים במחלקה הזאת.
הזכרתי את גדות - בהופעה שיושבת טוב על ההגדרה של כריזמה שקטה, מה שמסתדר בול עם קו העלילה הפרטי שלה - ואני חייב כאן מילה אחרונה למיני-סערה שיצרו התלבושות הממוזערות של האמזונות. כן, סניידר בהחלט חסך הרבה בד בהשוואה לכמויות הטקסטיל שפאטי ג'נקינס עבדה איתן ב"וונדר וומן". אבל בהתחשב בכמות דקות המסך המוקדשת כאן לגברים-שריריים-רטובים-נטולי חולצה, ובכך שסניידר הוא האיש שביים את "300" - אני לא חושב שהוא מצדיק את ההגדרה של סקסיסט. להפך, בכל הנוגע להחפצה ועידוד של מודלים גופניים מזיקים הוא מוביל במובהק לשוויון מגדרי.
החמישייה הקמרלינג
ווואו, זה קשה. לא למצוא חמישה במאים שהתחילו חזק והמשיכו הכי חלש שיש להם: להחליט מי מבין אינספור המועמדים ראוי יותר להיכנס לרשימה האקסקלוסיבית הזאת. בהקשר הזה אני חייב הונורבל מנשן למשפחת וושובסקי, שאלמלא ההברקה של "ענן אטלס" והוויזואליה הנהדרת של "ספיד רייסר" הייתה בקלות משתלבת בטופ 5. וכעת, קבלו אותם.
mako תרבות בפייסבוק