ג'ורג' קלוני בן 60. מחליף קידומת ממש היום, ה-6.5. זה לא גיל סופני לכוכב קולנוע - כוכב בניגוד לכוכבת, אוסיף מהסיבות המבאסות הידועות - אבל קלוני הוא כבר מזמן לא שחקן במובן הפעיל של המילה. עדיין משחק, אבל כבר לא בַמשחק. לראיה, בחמש השנים האחרונות הוא הופיע רק בשלושה סרטים. שניים מהם יצאו ב-2016. באותה שנה אמר בראיון לבי.בי.סי שהוא רואה את עתידו מאחורי המצלמה ולא לפניה, ומאוחר יותר פירט באוזני ג'ונתן דין מה"סאנדיי טיימס" למה קריירת המשחק שלו עברה המרה לתחביב: "שיחקתי המון זמן, ובגילי אני כבר לא הבחור שמשיג את הבחורה, או לפחות לא אמור להיות הבחור הזה. הייתי קופץ על תפקיד כמו של פול ניומן ב'פסק דין', אבל אין הרבה כאלה. משחק היה הדרך שלי לשלם שכר דירה, אבל מכרתי חברת טקילה במיליארד פאקינג דולר. אני לא צריך כסף".
חברת הטקילה Casamigos נולדה במקרה כשהוא ורנדי גרבר - חבר ותיק, בן זוגה של הסופר-מודל סידני קרופורד ואביהם של הדוגמנים קאיה ופרסלי גרבר - החלו לאסוף במשותף בקבוקים נדירים של המשקה בבתיהם במקסיקו. בשנת 2013 הם התחילו גם לייצר טקילה; ב-2017 כבר קנתה אותם ענקית האלכוהול הבריטית דיאג'יו בסכום המדובר, לרבות הפאקינג. טוב, זה פשוט מסוג הדברים שקורים כשאתה חבר של ג'ורג' קלוני. לראיה, 14 מחבריו קיבלו ממנו מתנה של מיליון דולר כשההימור שלו על שותפות ברווחי "כוח משיכה" כתחליף למשכורת משולמת מראש הוכיחה את עצמה במלאי שלם של אפסים.
ברור שמגניב להיות חבר של קלוני, האבטיפוס של הגבר שכל גבר היה יושב איתו לדרינק (או לקפה, הרי האיש הוא מילה נרדפת ל"נספרסו"), מה גם שזה לעולם לא היה כרוך בחשש לכבודה של מלצרית מזדמנת. לפני נישואיו לעורכת הדין ופעילת זכויות האדם אמל עלם א-דין, כיום אמל קלוני, הוא היה אמנם האבטיפוס של רווק הולל, אבל קלוני מעולם לא היה דושבג. אפילו בתחילת שנות ה-2000, כשבשיא תהילתו נכנס לנעליים של פרנק סינטרה וחבורתו ברימייק ל"אושן 11", לא עלה מזה ניחוח עבש של גבריות עתיקה.
אם גבר לבן יכול להיות קוּל, אז ג'ורג' קלוני הוא תמצית היכולת הזאת. דווקא בגלל זה, ולאור כל הנ"ל, קשה שלא לחוש פספוס כשבוחנים את הפילמוגרפיה שלו. הוא מעולם לא היה שחקן מגוון במיוחד או טוטאלי במיוחד, אבל הוא אולי הליהוק המוצלח בכל הזמנים לתפקיד הנוכל המקסים או הפושע הנבון - ראו סרטי "אושן" ו"רומן לא חוקי" של סטיבן סודרברג, "מצאת החמה עד צאת הנשמה" של רוברט רודריגז ו"אחי איפה אתה" של האחים כהן - וגם בניכוי הפושע, הוא במיטבו בתפקידים שמשקפים את האינטליגנציה שלו ואת חוש ההומור שלו. זה פשוט שלא היו המון כאלה.
חידה, מהר, בלי גוגל: האם יש לקלוני אוסקר בקטגוריית משחק ואם כן אז על מה? מעניין כמה זוכרים את "סוריאנה", שזיכה אותו בפרס שחקן המשנה ב-2005. זה סרט נהדר וקלוני נהדר בו, אבל העסק כולו חלף כלעומת שבא. וזה אולי הדבר שהכי בולט בהיעדרו בפילמוגרפיה של קלוני בהגיעו לגיל שאתה כבר באמת לא אמור להיות הבחור שמשיג את הבחורה: תפקיד מגדיר. *ה*סרט שלו, לצורך העניין כמו "שתיקת הכבשים" לאנתוני הופקינס, או קרוב יותר לאזורי המחייה הרלוונטיים, התפקיד של אינדיאנה ג'ונס להריסון פורד. משהו בלתי נשכח שלא היה יכול להתקיים לולא התמהיל המדויק של קלוני - גבריות מאוד הטרוסקסואלית אבל לחלוטין לא מאיימת, ניצוץ מובהק של שכל וסירוב עקבי ומבורך לקחת את עצמך ברצינות. הכי קרוב לזה הוא כנראה התפקיד של דני אושן, אבל בהינתן שהסרט הראשון בסדרה הוא היחיד שבאמת-באמת עובד, זה שוב קצת מאכזב.
יש גם דרך אחרת להסתכל על ההיסטוריה הקולנועית של ג'ורג' טימותי קלוני, מפני שגם בהיעדר תפקיד מכונן כזה יש מאחוריו שובל של קולנוע פשוט נהדר. בתום דיונים מרתוניים הסכמתי עם עצמי על רשימת עשרת הגדולים שלו, והיא משקפת להפליא את הפרסונה הקלונועית של קלוני - שטותניקיות בריאה לצד נגיעות פוליטיות-חברתיות כבדות משקל, סרטי ז'אנר לצד דרמות גבוהות מצח. תראו:
10. "מייקל קלייטון" (בימוי: טוני גילרוי, 2007)
9. "לילה טוב ובהצלחה" (קלוני, 2005)
8. "מצאת החמה עד צאת הנשמה" (רוברט רודריגז, 1996)
7. "אחי, איפה אתה" (האחים כהן, 2000)
6. "סוריאנה" (סטיבן גייגן, 2005)
5. "רומן לא חוקי" (סטיבן סודרברג, 1998)
4. "אושן 11" (סטיבן סודרברג, 2001)
3. "היורשים" (אלכסנדר פיין, 2011)
2. "תלוי באוויר" (ג'ייסון רייטמן, 2009)
1. "כוח משיכה" (אלפונסו קוארון, 2013)
(לא, "שובן של העגבניות הרוצחות!" דידנט מייק דה קאט. גם לא "לקרוא ולשרוף" ו"יחי הקיסר" של האחים כהן ו"הקו האדום" של טרנס מאליק - שלושה סרטים שאני מעדיף לעקור לעצמי שתי עיניים מאשר לצפות שוב באחד מהם).
ויש גם קריאה אפשרית אחרת ב-60 הראשונות של קלוני, והיא מבט כולל על הנוכחות שלו בתרבות האמריקאית והבכלל. בהקשר הזה צריך לזכור שקלוני, ילד קנטקי, הוא נצר למשפחת שואו ביזנס: אביו, ניק קלוני, היה שדר חדשות ומנחה תוכניות אירוח; אמו, נינה ברוס קלוני, הייתה סגנית מלכת היופי של קנטקי (השניים, אגב, הכירו בטקס שבו פספסה נינה את המלוכה. קלוני האב היה המנחה); ועד לא נורא מזמן, הדמות המפורסמת ביותר במשפחה הייתה דודתו של קלוני, רוזמרי, שחקנית וזמרת שהייתה כוכבת ענקית בשנות ה-50 וה-60.
קלוני עצמו החל להופיע בטלוויזיה כבר בגיל חמש, כשאביו הפך אותו לאורח קבוע בתוכנית שלו. הוא ניסה להימלט מהגורל של אור הזרקורים אל הבייסבול, ירד מהחלום אחרי שנכשל במבחנים לקבוצת "סיסנטי רדס" ורק בתחילת שנות ה-20 לחייו פנה ברצינות למשחק; תוסיפו לזה את קשיי המעבר מטלוויזיה לקולנוע - לקוראינו המילניאליים ומטה, קלוני באמת פרץ בסרטים רק לאחר שכיכב בסדרה בשם "אי.אר", תשאלו את אמא ואבא - ותקבלו אדם שהגיע לעמדת מפתח בהוליווד כשהוא מפוכח ומיודע מכל הכיוונים. זה, פלוס השכל המפורסם, הוא כנראה חלק מההסבר לטבעיות שבה גלש להפקה (41 סרטים וסדרות עד כה) ולבימוי (עשרה סרטים).
הפורטפוליו שלו כמפיק/ מפיק בפועל כולל בין השאר את יצירת המופת "הרחק מגן עדן", את "אינסומניה" המצוין של כריסטופר נולאן, את "המודיע!" האדיר (והמפוספס לחלוטין במונחים קופתיים) של סטיבן סודרברג ואת "ארגו" זוכה האוסקר (המוצדק, כמה שכואב להודות בזה במקרה של בן אפלק). כבמאי הוא יצא מצוין מ"לילה טוב ובהצלחה" ו"וידויים של מוח מסוכן", בסדר גמור מ"משחקי שלטון" ולא משהו מכל השאר. אז שוב, לגמרי מרשים. ושוב שוב, כאילו בלי שפיץ.
בהיסטוריה של הוליווד יש עוד שחקן שעבר בהצלחה מהטלוויזיה לקולנוע ועם הזמן נעשה גם במאי מוערך ומפיק עטור פרסים. קוראים לו קלינט איסטווד, ואם מעמידים אותו כתף אל כתף עם קלוני - אפילו בניכוי העובדה הפרוזאית שה-1.93 מ' של הראשון נותנים לו פור של 15 ס"מ על האחרון - מגלים שבסוף בסוף, מה שנקרא "גוף העבודה" של ג'ורג' קלוני אכן קטן מסך החלקים שהיו אמורים להיות בו. אז בסדר, חלק מזה הוא העובדה שהאיש (פאקינג) מיליארדר, אבל דווקא בהשוואה מול איסטווד צץ הסבר אלטרנטיבי: המון דברים טובים קרו לקלוני, אבל הם קרו בזמן הלא נכון.
קלוני לקח חלק זניח בעשור הקולנועי האדיר שהיו הניינטיז, אבל הקריירה שלו התפתחה בעיקר במקביל להיכחדותו של הגבר-של-גברים הקולנועי. ליתר דיוק, להדחתו אל המכלאה המוגדרת של סרטי האקשן/ גיבורי על, כשבדרמה - המקום שממנו מגיעים רוב התפקידים הבלתי נשכחים, המגדירים, המכוננים - ראינו ב-20 השנים האחרונות העדפה ברורה וגוברת לגבריות רכה יותר ו/או מתוסבכת יותר. מעבר לזה, הוליווד של היום עושה פחות סרטים לבגירים ובהשתתפות בגירים מאי פעם. אם קלוני לא מקבל כיום תפקידים כמו זה שקיבל פול ניומן ב"פסק דין" בגיל 57, זה אכן כי אין תפקידים כאלה. אם בפילמוגרפיה שלו חסרים שפיצים, זה כי היא נבנתה בעשורים הוליוודיים קהים.
הוא אחד התומכים הקבועים והדומיננטיים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, פעיל למען זכויות להט"ב וזכויות אדם, גורם משמעותי בהכרה העולמית בשואה הארמנית, תורם (כספית ואחרת) לפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה ולמאבק לשינוי חוקי החזקת הנשק בארה"ב. הוא אופנוען שוויתר על האופנוע למען שלום בית. הוא נשוי לאישה שאחד מהלקוחות שלה הוא מייסד "ויקיליקס" ג'וליאן אסאנג' ואחד המאבקים המשפטיים שלה הוא נגד רצח העם היזידי בידי דאע"ש. הוא עושה טקילה. הוא יודע להיות חבר. במלאות לו 60, ג'ורג' קלוני הוא אולי לא שחקן הקולנוע שהיה יכול לצאת ממנו, אבל לפחות הוא יושב בול על הגדרה ישנה-נושנה שנדמה שפסה מן העולם, אבל תכלס לא נס ליחה: אחלה גבר.