בצירוף מקרים מעניין, "המאסטרו" ("Maestro") הוא כבר הסרט השני שיוצא כאן החודש על דמות גברית גדולה מהחיים שהמפתח להבנתה הוא יחסיה עם אישה. ובכל זאת יש הבדל משמעותי אחד בין "נפוליאון" של רידלי סקוט ל"המאסטרו" בבימויו ובכיכובו של בראדלי קופר: הראשון גרוע. השני נהדר.
"המאסטרו", שעלה מוקדם יותר החודש בקולנוע וזמין עכשיו בנטפליקס, הוא ביוגרפיה קולנועית במובן הקלאסי, לא חתיכת חיים אלא סיפור חיים כמעט שלם: מהרגע המיתולוגי שבו לאונרד ברנשטיין הוקפץ בגיל 25 מעמדת עוזר המנצח בפילהרמונית של ניו יורק לתפקיד הראשי, ועד לשלהי חייו. ובעוד שחלקים מסוימים בביוגרפיה ובזהות של ברנשטיין מטופלים במשורה - למשל היהדות שלו, הקשר שלו לישראל, וכך גם היצירה המוכרת ביותר שלו כמלחין, המחזמר "סיפור הפרברים" - הסרט מבליט את ההומוסקסואליות המוצהרת שלו, ויותר ממנה את סיפור האהבה שלו עם השחקנית פליסיה מונטאלגרה (קארי מאליגן), שהתגיירה כדי להינשא לו והביאה איתו לעולם שלושה ילדים.
טבעי לחשוב שנישואים של הומו וסטרייטית יהיו סיפור על שקר, אבל התסריט שכתב קופר במשותף עם ג'וש סינגר עושה את זה הרבה יותר מעניין: הוא מתמקד דווקא באמת, או ליתר דיוק באמיתות המרובות שמהן הורכבו חייו של ברנשטיין. אני לא יודע אם זאת הייתה מחשבה מודעת, אבל ההחלטה הזאת הפכה סרט על איש שנפטר ב-1990 לרלוונטי מאוד לזמננו, כמעט פני הדור. ברנשטיין של "המאסטרו" הוא ממש מילניאל: אדם שסובל מפומו תמידי, שמתקשה להתחייב למהלך קריירה בודד, ושהמאפיין העיקרי של חייו - לרבות חיי המין והאהבה - הוא פלואידיות. וזה לא משהו שהולבש בכוח על ברנשטיין, להפך: הרי כל הקטע שלו היה הגם וגם. יהודי מאוד וגם אמריקאי מאוד, מלחין וגם מנצח, פסנתרן נחשב וגם מגיש טלוויזיה פופולרי, הומו וגם בעל מסור לאישה. האיש הזה, שתמיד נדד בכישרון בין בידור לאמנות, זכה כאן לסרט שהולם אותו בדיוק.
קופר התעניין ב"המאסטרו" מיד לאחר גל ההצלחה של "כוכב נולד" מ-2018, פרויקט הבימוי-משחק הראשון שלו. הבמאי היה אמור להיות סטיבן ספילברג, שבסופו של דבר הפיק; מרטין סקורסזה חשב לביים אבל פרש לטובת "האירי", וככה הכוכבים הסתדרו בשביל קופר. בראיון לסקרין דיילי אמר הבמאי-כוכב שהמשיכה שלו לפרויקט נובעת משנים של "אובססיה" סביב ניצוח, אבל - ואני שוב לא יודע אם מדובר בהחלטה מודעת - עושה רושם שלפחות חלק מהעניין שלו בברנשטיין מבצבץ מתוך מונולוג קצר שבו הגיבור מדבר על המתח שבין היוצר והמבצע, שני כובעים שהוא חבש ברוטציה. נראה שקופר, שבעצמו נמצא על קו התפר, חוקר בסקרנות ובהנאה את הדואליות הזאת, את הציפיות של הסביבה משני הפנים שלה, ושוב את הפומו הנצחי והבלתי נמנע. "אני רוצה הרבה דברים", מנסח את זה ברנשטיין/קופר באחד הרגעים היפים בסרט.
מה שניכר ב"כוכב נולד" מקבל כאן סימן קריאה נוסף: בראדלי קופר הוא חתיכת במאי. "המאסטרו" היה מרוויח אומנם מהידוק מסוים - הוא נמשך 129 דקות ולא הייתה מזיקה לו דיאטה של פלוס-מינוס 20 מהן - אבל הוא מפצה על הכרס הזאת באלף ואחד רגעים של קולנוע נהדר. זה מתבטא בבימוי המצלמה של מתיו ליבטיק ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"), וזה בעיקר נוגע לעבודת התפירה של הסרט כולו. אפשר לקרוא לזה עריכה, ואכן מגיע המון קרדיט לעורכת מישל טסורו ("גמביט המלכה"), אבל מעברי הסצנות והזמנים שרקח כאן קופר הם יותר מסתם קאטים. לי הם הזכירו את השפה הקולנועית של "טאקר: האיש והחלום", סרטו של פרנסיס פורד קופולה על פרסטון טאקר שעורר את השאלה אם הבמאי עם הנטייה לגרנדיוזיות נמשך לסיפור על יזם הרכב עם החלומות הגדולים פשוט מתוך הזדהות; זה כבר שני דברים שיש במשותף לשני הסרטים.
"המאסטרו" לא רק מבוים להפליא אלא גם משוחק לעילא, ומאליגן וקופר הם מועמדי חובה לאוסקר בקטגוריה הזו (איש מעולם לא זכה באוסקר הבימוי ובאוסקר המשחק על אותו סרט; הח"מ לא יהיה עצוב בכלל אם קופר ישבור את תקרת הזכוכית הזאת). ברגעים הכי טובים שלו יש ל"המאסטרו" אנרגיה של מיוזיקל עם ערך מוסף של יצירה בעלת משקל חברתי-תרבותי, ואפילו ברגעים המעט משמימים יש תמיד משהו להיתפס אליו - אם זו הכריזמה של קופר, המוזיקה או הניצוצות הקולנועיים.
נשאר רק דבר אחד לדון בו, וזה האף התותב שמרכיב קופר, ושגרר האשמות במה שנקרא Jewface במקרה הטוב ובאנטישמיות במקרה הרע. אז ככה: זה סרט שכל-כולו עוסק בזהויות השונות של אדם אחד, שמייצר אנלוגיה מרתקת בין השחקן-במאי למלחין-מנצח, שלמפיק שלו קוראים סטיבן ספילברג, ושהמשפחה האמיתית של הגיבור האמיתי שלו הביעה בו תמיכה גורפת על כלל היבטיו. בחיי שנדרש ממני איפוק כדי לא להביע כאן את דעתי המפורשת על אנשים שרואים את המכלול הזה, ומכל הדברים אומרים דווקא "אנטישמיות".