רוחו של סטנלי קובריק מרחפת מעל "פוקסטרוט", הסרט שמירי רגב צריכה לקבל ריטיינר ממשרד יחסי הציבור שלו. סרטו של שמוליק מעוז בנוי משלוש אפיזודות שנבדלות זו מזו סגנונית ועלילתית, מבנה שקובריק המנוח השתמש בו שוב ושוב (לאו דווקא בכפולות של שלוש, אבל פרקים מובהקים כאלה הם המכנה המשותף של מרבית סרטיו - מ"ד"ר סטריינג'לאב" ועד "הניצוץ", מ"מטאל ג'אקט" ועד "עיניים עצומות לרווחה"). קובריקי לא פחות הוא המבע הקולנועי של מעוז; אני לא מת על הביטוי הזה, שנשמע כמו קורס שנה ראשונה בחוג לקולנוע והוא אכן קורס שנה ראשונה בחוג לקולנוע, אבל מה שעושה כאן מעוז ומה שעשה קובריק בכל סרטיו זה בדיוק זה. מבע.
אין במאי סרטים שלא עושה קולנוע, אבל מעטים הבמאים שחושבים קודם כל קולנוע. שהצלמים והעורכים שלהם לא רק מספקים תשובות טכניות לשאלות כמו "איך נכסה את הסצנה" או "איך נעבור לסצנה הבאה", אלא שתנועת המצלמה והקאט והתאורה והסאונד מתפקדים אצלם כמקדמי עלילה, כצינורות מידע, כאמצעים מחוללי רגש ומחשבה. וכמו שאי אפשר לחשוב על סצנה של קובריק רק במונחים של "מה", כי תמיד זוכרים בעוצמה שווה או גדולה יותר את ה"איך", ככה מעוז מוכיח בפעם השנייה - הראשונה הייתה ב"לבנון" המופתי - שהוא ניצב בראש בתעשיית הסרטים הישראלית בכל הנוגע לדקדוק ולתחביר של השפה הקולנועית. האפיזודה הראשונה של "פוקסטרוט" לבדה היא מיני-יצירת מופת של הגות והגיית קולנוע; יש במאים שיעבירו קריירה שלמה בלי לחקוק בזיכרון את כמות השוטים שמעוז צרב לי באונות בשליש סרט הזה.
באפיזודה הראשונה טמונות גם הבעיות של "פוקסטרוט", למרות שהן לא נראות כמו בעיות ממבט ראשון. בכלל, האינטנסיביות של ההתרחשות לא משאירה הרבה מקום וזמן למחשבה: כבר בשוט הראשון אנחנו מבינים שיש כאן משפחה שמקבלת בשורת איוב על בנה החייל. ראשונה אנחנו רואים את התגובה של אימא דפנה פלדמן (שרה אדלר), אבל הגיבור של הסצנה הזאת ושל הסרט כולו הוא אבא מיכאל (ליאור אשכנזי), שההודעה על מות בנו מעירה אצלו מרבצם כמה שדים ומנערת את העפר מכמה שלדים. וכאן טמונים גם זרעי הבעייתיות של הסרט.
בהגדרה גורפת, הבעיה היא שהתסריט של מעוז לא עומד בסטנדרטים של העשייה הקולנועית שלו. זה מתחיל לבלוט לעין באפיזודה השנייה, שבה אנחנו מתוודעים לבנם של הפלדמנים (יונתן שיראי). זאת גם הסצנה שעליה יצא קצפה של שרת התרבות, מפני שהיא מתארת את ההתרחשויות במחסום צה"לי, אבל שימו רגע בצד את העניין הזה: במהות, זאת עוד סצנה על האבסורד הצבאי בכלל והצה"לי בפרט. שום דבר שלא ראינו, הגם שמעולם לא ראינו את זה ככה ומעולם גם לא שמענו את זה ככה - קרדיט עצום לצלם גיורא ביח, למעצב הפסקול אלכס קלוד ולמעצב האמנותי ערד שאואט.
"פוקסטרוט" נקרא "פוקסטרוט" על שם הריקוד המעגלי שזה שמו. אנחנו מקבלים לזה הסבר בגוף הסרט, כמו שאנחנו מקבלים הבהרות בנוגע למשמעותו: אמו של מיכאל היא ניצולת שואה, מיכאל עצמו הוא מפקד לשעבר בצה"ל; בלי להיכנס לפרטי עלילה נוספים, האלגוריה על המעגליות של הקורבן המקרבן מציגה את עצמה פחות או יותר כפשוטה, שלא לומר פשטנותה. אגב, היא גם מגחיכה עוד יותר את היציאה הנלעגת של הראשונה בתרבות: אם יש ל"פוקסטרוט" מסר בנוגע לחיילי צה"ל, אז המסר הזה הוא שהם בראש ובראשונה קורבנות של הסיטואציה ושל ההיסטוריה.
אם כבר נגענו בזה, בואו כבר נגמור עם זה: בשבועות האחרונים היו כל מיני ספקולציות בשאלת "מי נתן את ההוראה", קרי מי במשרד התרבות הלשין לשרה רגב על המסרים השמאלניים החתרניים של "פוקסטרוט". אני לא יודע מי זה היה, אבל אין לו מה לחפש בתרבות וספק אם יש לו מה לחפש במשרד. האפיזודה השנייה של הסרט הזה כתובה, מצולמת ומשוחקת כתיאטרון אבסורד. לא לראות את זה, ואחר כך עוד להגדיר באוזני השרה את ההתרחשויות שם כ"ניסיון טיוח צה"לי" - זה מינימום שלילת שי לחג ואידיאלית שימוע.
הסגנון המובהק של האפיזודה השנייה, אפיזודת המחסום, הוא סוריאליסטי. גם זאת בחירה שחוקה - צבא וסוריאליזם הולכים יד ביד בקולנוע הישראלי עוד מאז "אוונטי פופולו", ובעצם מאז "גבעת חלפון" - אבל כמו כל דבר אצל מעוז, זה כאמור עשוי לעילא. האפיזודה הראשונה היא במובהק אקספרסיבית, ממש גרסה צבעונית של האקספרסיוניזם הגרמני בקולנוע של שנות ה-30, ואילו האפיזודה השלישית - שבה אנחנו חוזרים לבית משפחת פלדמן ומבינים לראשונה את סיפורה המלא - מעוז משנה הילוך לריאליזם או אפילו נטורליזם. אני מת על היומרה החיובית הזאת, אבל ההקפדה הניכרת הזאת על ההיבטים הסגנוניים רק מדגישה את הבנאליות המסוימת של התסריט.
אם הכתיבה היא החוליה החלשה והעשייה היא החוליה המרהיבה, הרי שההופעה של ליאור אשכנזי היא בכלל משהו חוץ גופי. זה כנראה התפקיד הטוב ביותר של שחקן ישראלי במאה הקולנועית הזאת, ובקלות אחד מחמש ההופעות הקולנועיות הגדולות של השנה בקולנוע העולמי. רוצה לומר, כלומר רוצה לכתוב, שהאפיזודה הראשונה ההיא וההופעה של אשכנזי שוות לבדן את מחירם של שני כרטיסים.
רק בחודש שעבר יצא "געגוע" של שבי גביזון, שגם המנוע העלילתי שלו הוא חדשות מטלטלות שמקבל אב בנוגע לבנו. שני הסרטים האלה דומים מאוד ושונים מאוד, משלימים אחד את השני ומאירים כל אחד את החולשות ואת החוזקות של השני; צרו קשר בפרטי אם ראיתם את שניהם ובא לכם להידהם מהקשרים ביניהם ללא חשש ספוילר. וזה כמעט צדק פואטי שהכתיבה של "געגוע" טובה יותר מהקולנוע שלו, מפני שזאת רק עוד דרך שבה שתי היצירות האלה הן הפכים משלימים.
עכשיו, מי מרים את הכפפה ומפיק לי סרט ישראלי מאת שבי גביזון בבימוי שמואל מעוז?
זה כמו בסרט ההוא
שני הסרטים הישראלי-אבהיים החזירו לזיכרון שלי את ההופעה האחרונה בקריירה הקולנועית של רובין וויליאמס שלא ביאסה, ואת אחד הסרטים הכי חריגים והכי מיוחדים שנעשו אי פעם על אבדן.
ב"World's Greatest Dad" מ-2009 גילם וויליאמס אב לבן שהפלוס הכי גדול שלו הוא כישורי אוננות פנומנליים. כשתחושת הכישלון ההורי הופכת לאבדן, זה קורה בנסיבות המביכות ביותר שניתן לדמיין - ועכשיו צריך האב להתמודד הן עם האמת על מי שהיה בנו בחייו, והן עם הצביעות הקולקטיבית של המשתתפים בצער.
הקומיקאי-שחקן-תסריטאי-במאי בובקט גולדוויט כתב וביים את הדרמה הקומית המרה-מתוקה הזאת, שנכנסת בנונשלנטיות לטריטוריות שהן טאבו מוחלט ומוצאת בהן זהב. מעניין במיוחד לראות את הסרט הזה היום, כשהצער של ווליאמס בא באופן טבעי עם מידה של צער עליו.
mako תרבות בפייסבוק