"ריצ'רד ג'ול" של קלינט איסטווד הוא סיפורו האמיתי של איש ביטחון שאיתר פצצה בפארק האולימפי באטלנטה במהלך המשחקים של 1996, ומצא את עצמו נחקר כשחשוד בהטמנת אותה פצצה עצמה. ג'ול היה גבר ערירי עם משקל יתר ושפם מזעזע שהרוויח שכר מינימום ונראה מרוחק שנות אור מליהוק של גיבור, בחיים האמיתיים או של סרט; איסטווד בחר לתפקיד הראשי את פול וולטר האוזר, שחקן מוכר-בקושי ("אני, טוניה") שהמאפיינים הפיזיים שלו דומים מאוד לאלה של ג'ול, אבל אף אחד לא מדבר על האופן שבו "ריצ'רד ג'ול" תורם למה שנהוג לכנות כיום "מגוון", Diversity. כולם, מהניו יורק טיימס ועד הגרדיאן, מדברים על זה שדמותה של העיתונאית קאתי סקראגס (אוליביה וויילד) מוצגת כמי שמציעה מין תמורת מידע לאיש האף.בי.איי הממונה על הפרשה (ג'ון האם).
האם יש לנו כאן עיתונאים שנזעקים להגן על קולגה (שכבר אינה בין החיים) ו/או ליברלים שמתקוממים אינסטינקטיבית נגד איסטווד הימני? קטונתי מלהכריע, אבל הבה נחשוב על זה רגע: משני צדי האוקיינוס האטלנטי מוצאים טעם לפגם בדמות של אישה שמשתמשת במיניות כדי להשיג יתרון תחרותי בעבודתה, אבל איכשהו לא רואים דמות של גבר שבוגד בערכים הכי מקודשים של עבודתו כי הוא במטותא חושב עם הזין שלו. בחיי שאין לי כוח לעולם הזה.
יותר מכל סרט קודם של איסטווד מזכיר "ג'ול" את "סאלי: נס על ההדסון" מ-2016, גם הוא סיפור אמיתי על גיבור שמוצא את עצמו בעמדת הנחקר (שם זה היה הטייס צ'סלי "סאלי" סלנברגר, שהנחית מטוס נוסעים בנהר ההדסון ואז נאלץ להגן על ההחלטה שתכלס הצילה 155 נוסעים ואנשי צוות). האם איסטווד המבוגר נמשך לסיפורים האלה בגלל החוויה האישית שלו כמי שהיה מזוהה עם גבריות אמריקאית חיובית עד שחינו הציבורי סר בעקבות הנאום המפורסם שלו אל הכיסא הריק של ברק אובמה ב-2012? מפתה לחשוב שאכן כך, הרי "הבלתי נסלח" שלו היה כמעט במוצהר הכאה על חטא קידוש האלימות בפילמוגרפיה המוקדמת שלו. אבל, בעצם שני אבלים:
1. אם כבר, אז אני מתפתה לחשוב גם שכל הסיפור עם דמותה של סקראגס הוא ניסוי מכוון בתגובה ליברלית-פבלובית. אחרי הכל, איסטווד כבר עשה דבר דומה בסרטו הקודם והלא מוערך דיו, "הפרד", אם כי בדגש על צבע ולא על מגדר.
2. "ריצ'רד ג'ול" לא מעניין כמו האישיוז שהוא עוסק בהם במישרין או מעורר בעקיפין.
זה לא סרט רע בשום אופן. הוא אנושי מאוד, עם לב רגשי חזק שטמון ביחסים בין ג'ול למי שכמעט במקרה הופך לעורך הדין שלו ולחברו הקרוב (סם רוקוול, שחקן שתמיד כיף לראות); קתי בייטס זכתה למחמאות מוצדקות על גילום אמו של ג'ול, שמוצאת את עצמה ממש פיזית בלב הסערה; ואם אנשים היו טורחים לשלוף את המקל מתוך האתם יודעים איפה, הם היו רואים שדווקא סקראגס מוצגת במלוא המורכבות של הפוזיציה הספציפית שלה, לרבות רידמפשן מושלם על החשיפה חסרת האחריות שהפכה את חייו של ג'ול על הראש, ודווקא איש האף.בי.איי טום שואו מייצג מערכת רקובה, מסורסת וחסרת מעוף שמחפשת את המטבע מתחת לפנס. אבל אם כבר מטבעות, אז באמת שחסר לסרט הזה גרוש ללירה.
הייתי קורא לזה "תנופה", אבל זאת מילה שרשומה בטאבו על שמו של עמיתי הנכבד אורי קליין, אז נראה לי שאלך על אוּמף. ל"ריצ'רד ג'ול" חסר אומף קולנועי ורגשי, משהו שירים אותו מדרגת ה"שווה צפייה" לאזורי האימפקט של "סאלי" המרשים. זה בחלקו עניין של בימוי חסר השראה וברובו בעיה של עריכת סיפור; התחושה היא שהן התסריטאי בילי ריי (בהתבסס על שני ספרי נון-פיקשן שעסקו באירועים) והן העורך ג'ואל קוקס סמכו יותר מדי על כוחו הדרמטי של המקרה האמיתי ולא נתנו את דעתם לשאלה איך נכון לפרוש אותו לעיני הצופה. מצבו המוזר של ג'ול נחשף מוקדם כל כך, והמבנה מעניק לנו מלכתחילה ידע ברור כל כך לגבי מה שהאיש עשה ולא עשה באותו ערב גורלי באטלנטה, שהעסק כמעט בהגדרה רץ על ריק, טוחן מים, מדווש על פריילוף, איזה ביטוי שלא תבחרו כדי לתאר סטגנציה.
אבל השורה התחתונה, כבר אמרתי, היא "שווה צפייה". גם בגלל ההופעה הנהדרת והאשכרה חשובה של פול וולטר האוזר, גם כי זה באמת סיפור טוב, וגם כי פשוט מצחיק לראות מה נתפס כיום כפוגעני בקרב אנשים שהמצפן המוסרי שלהם מכויל על אוטומט.