אנט בנינג בת 58. היא הייתה מועמדת ארבע פעמים לאוסקר ומעולם לא זכתה, אפילו לא על "אמריקן ביוטי". איימי אדמס בת 43. היא הייתה מועמדת לאוסקר חמש פעמים ומעולם לא זכתה. אפילו לא על "אמריקן האסל" (שנקרא בישראל "חלום אמריקאי"). אז במצטבר יש לנו כאן תשע מועמדויות ואפס זכיות ושני "אמריקן" ו-WTF אחד גדול - בגלל ההזנחה המתמשכת של שני הכישרונות העצומים האלה, ובגלל אוסקר 2017, שבו שתיהן אפילו לא מועמדות.
בדיוק השבוע התפעלתי כאן מהתפקיד של בנינג ב"נשות המאה ה-20". אבל עזבו דעה של מבקר אחד בישראל; כש"וראייטי", אולי המגזין הכי חשוב לתעשיית הקולנוע האמריקאית, דיווח מבכורת "נשות המאה ה-20", המילים "אנט בנינג" ו"אוסקר באזז" הופיעו בשורה הראשונה של הכתבה. בנינג עצמה לקחה סיכון ואמרה בהופעה בתכנית הטלוויזיה "טודיי" שיהיה "מדהים" לזכות באוסקר על התפקיד הזה. אתה לא אומר דבר כזה בטלוויזיה אם יש ספק שבכלל תהיה מועמד. אז כנראה שלבנינג לא היה ספק, ול"וראייטי" לא היה ספק, אבל האקדמיה יוק.
המקרה של אדמס הוא בכלל מדע בדיוני, תרתי משמע: "המפגש" בכיכובה מועמד לשמונה אוסקרים, כולל סרט ובימוי ותסריט. זה סרט שכל-כולו הדמות של אדמס, Leading Role בכל המובנים האפשריים של הביטוי - וכלום. אלא שזאת רק מחצית העוולה, כי אדמס שיחקה השנה גם ב"יצורים ליליים" – סרט שדווקא לא אהבתי, ושהמועמדות היחידה שלו מטעם האקדמיה היא לתפקיד המשנה של מייקל שאנון. אדמס עושה בסרט תפקיד פשוט מבריק, כמעט תפקיד כפול, בעצם, של אותה אישה לפני ואחרי הנישואים השניים, נטולי האהבה.
בשלושה טקסי האוסקר הראשונים, 1927-29, הפרסים לשחקנים לא ניתנו על תפקידים ספציפיים. הזוכה נחשב ל"טוב ביותר בקטגוריה", וחברי האקדמיה היו אמורים להתייחס בהצבעתם לכל הסרטים שעשה השחקן באותה שנה. בשיטה הזאת, איימי אדמס הייתה לוקחת השנה את הפסלון בהליכה ברוורס. אבל גם בשיטה הנוכחית, ההיעדרות שלה ושל בנינג היא שערורייה בסדר גודל של תחקיר "עובדה".
ההסברים נעים איפשהו בין "הכל פוליטיקה" ו"שיטת ההצבעה". הראשון תמיד נכון באוסקרים, ובמקרה של בנינג - ראש "ענף השחקנים" באקדמיה האמריקאית לקולנוע, תפקיד נכבד ומכאן שגם נחשק ומכאן שלכו תדעו מי ומה בוחשים נגדה מאחורי הקלעים – הוא כנראה אקסטרה נכון. זה גם מתערבב עם הסבר "שיטת ההצבעה", שהיא בכלל סיפור: מי שבוחר את המועמדים לאוסקר בקטגוריות השונות הם חברי הענף המקצועי הרלוונטי, כך שאת המועמדים לפרסי המשחק בוחרים רק השחקנים - זאת בניגוד למועמדים לפרס הסרט, שנבחרים על ידי כלל חברי האקדמיה. בחירת הזוכים מבין המועמדים היא שוב עניין להצבעה של כלל האקדמיה, אבל המשמעות היא ששחקנית עשויה למצוא את עצמה מועמדת לשום-דבר פשוט כי היא לא באה טוב לשחקנים האחרים (נגיד, וזאת בהחלט רק ספקולציה, בגלל שהיא קיבלה את שני התפקידים הראשיים הכי טובים בהוליווד באותה שנה ושחקניות אחרות לא).
אפשר להתווכח על שיטת ההצבעה ואפשר לראות את ההיגיון שבה. סטיב פונד, כתב "The Wrap", סינגר עליה במילים קסומות שאמר לו פעם רנדי ניומן: "למה צריכה להיות לי זכות הצבעה בקטגוריית עיצוב התלבושות? כאילו, תסתכל עליי". אבל אני חושב שאפשר להתווכח הרבה פחות על הקביעה הבאה: שתיים מהשחקניות המוכשרות ביותר שעובדות היום בהוליווד, כל אחת מהטופ החד-משמעי של דורה, לא קיבלו מעולם את הכבוד הגדול ביותר שהעיר הזאת נותנת לאנשיה - ואנחנו כבר יודעים שהן לא יקבלו אותו גם הפעם.
- "נשות המאה ה-20" לא מעליב את האינטליגנציה של הצופה
- חלל עמוק: "המפגש" הוא סרט מופתי
- "יצורים ליליים": יומרה ללא כיסוי
מריל סטריפ מועמדת השנה על "פלורנס פוסטר ג'נקינס". זו מועמדות מס' 20 של סטריפ, עם שלוש זכיות שפחות או יותר מבטיחות שהאוסקר הבא שהיא תזכה בו יהיה על מפעל חיים. צריך להיות שחקן חבר אקדמיה כדי לדעת באיזושהי מידה של סמכות למה היא שוב בפנים השנה כשבנינג ואדמס לא, אבל זאת שוב לא הנקודה, בדיוק כמו ששיטת ההצבעה היא לא העניין פה. זה בטח לא העניין מבחינתי: איימי אדמס גרמה לי לבכות בסרט מדע בדיוני ואנט בנינג הוציאה ממני אנחה ארוכה-ארוכה שמשמעותה "אוף, אני לא בן מספיק טוב". אף אחת מהן לא תקבל על זה אוסקר, וזה מעצבן אותי כמבקר קולנוע, כגיק של מדע בדיוני, וכבן של אימא שלי. אם כי לאו דווקא בסדר הזה.