20 דקות עוברות לפני ש"יום נפלא" מתחיל לייצר תחושת סיפור. אנחנו מבינים מיד שחואקין פיניקס מגלם מישהו עם אישיוז מכאן ועד "הנוקמים 4", יש שלל רמזים לאלימות קשה ולטראומה, אבל יותר מרבע מ-95 הדקות חולף לפני שמגיע מענה ראשוני לשאלה "על מה הסרט הזה". אין בזה שום דבר רע לכשעצמו - מה גם שיש משום מחמאה לצופים בשהות הזאת, כי מוטמעת בה ההנחה שאנחנו מסוגלים להבין לבד מה הקטע - אלא ש"יום נפלא", מתברר עם זמן המסך, הוא יצירה פשוטה לגמרי. כל כך פשוטה שהעלילה שלה יכולה לתפקד כמצע לסרט של ג'ייסון סטיית'האם, וזאת לא גוזמה או הגזמה: אם נשחק ב"מצא את ההבדלים" בין סרטה החדש של לין רמזי ל"קוד שמור" של בועז יכין בכיכובו של סטיית'האם, נמצא שהם שוליים למדי וסגנוניים ברובם. במילים אחרות, "יום נפלא" רק מתחזה לסרט מורכב - וזה כבר מעצבן.

כדי להבהיר את הנקודה, הנה מה שתגלו בתום 20 הדקות של הפורפליי (אל דאגה, לא אפלוש כאן בשום אופן לטריטוריה של ספוילר): ג'ו (פיניקס) הוא גבר שסובל מטראומה משולשת - הוא היה ילד שחווה התעללות ואחר כך חייל ואיזשהו סוג של סוכן ממשלתי שהספיק להישרט ברמה כזו אחרת במילוי שני התפקידים. היום הוא חי עם אמו ומתפרנס כבלש פרטי עם תחום התמחות ספציפי: חילוץ נערות מידיהם של סוחרי נשים. במקרה הנדון פונה אליו סנאטור (אלכס מאנט) שבתו הקטינה (אקטרינה סמסונוב) מוחזקת בבית בושת אקסקלוסיבי לסוטים בעלי אמצעים. הסנאטור מבקש מג'ו לחלץ אותה ו"להכאיב" לשוביה, וזה כל הסיפור: גבר עם סיבות פסיכולוגיות להציל ילדות יוצא להציל אחת כזאת. אם ג'ייסון סטיית'האם לא בא לכם טוב, תודו שזה בקלות סרט של ליאם ניסן.

"יום נפלא" הוא סרטה הראשון של לין רמזי מאז "מוכרחים לדבר על קווין" המופתי, ובהחלט ייתכן שיש כאן מקרה של כגודל הציפייה, מה גם שבסופו של דבר הוא ראוי לצפייה. לא יותר אבל גם לא פחות. משזה הובהר, הנה שלוש נקודות למחשבות שליליות.

1) רמזי. בגיל 48, אחרי שלושה סרטים באורך מלא, הבמאית ילידת גלזגו אינה טירונית קולנוע. אף טירון לא היה יכול להגות את "קווין", סרט כמעט קשה מנשוא שנעשה אפשרי לצפייה דווקא בגלל המבנה הסופר-מורכב שרמזי הנחילה לו. בהינתן שזאת יצירה רב-רבדית - סיפור על בכור שטן, פסיכופת מלידה, שאמו לא מסוגלת להשתחרר מהתחושה שהיא אשמה הן בפסיכוזה שלו והן בפשע הנורא שביצע - השימוש המקביל בצירי זמן שונים, ברפטטיביות שיטתית ושאר כלים קולנועיים משוכללים הוא גם מרשים מאוד וגם נבון מאוד, כי השורה התחתונה לגבי "קווין" היא "זה מורכב". "יום נפלא" הוא כאמור מקרה קלאסי של "זה פשוט", והעובדה שרמזי לא זיהתה את זה והלכה על אותם טריקים מ"קווין" היא כשל מוזר ומתסכל.  

_OBJ

אני לא סתם מטרחן עם סטיית'האם וניסן: ל"יום נפלא" היה כל הפוטנציאל להיות סרט אקשן אקספלוסיבי, אם לא סטרייט-פורווד כמו "קוד שמור" או "חטופה", אז משהו כמו "דרייב", שגם הוא לוקח את הזמן שלו עם הצגת העלילה והמפתחות הנפשיים של הגיבור על מנת לפצות אותך ברגעי פעולה מזככים במיטב המסורת של "וַיַּךְ בָּהֶם". אלא שרמזי אינה במאית אקשן מהוקצעת, ובניגוד למדיניות שלה ב"קווין", הפעם היא לא מתחמקת כליל מהצגת האקטים האלימים עצמם בבחינת די לחכימא; היא בהחלט מראה לנו אותם, אבל עושה את זה באופן שלא מספק שום קתרזיס או משקל נגד להיסחבות הכללית של העלילה.

אלוהים יודע שגם ניקולס וינדינג רפן יודע למתוח את גבולות הסבלנות האנושית (מי ששרד את "דוגמניות ושדים", ירים את ידו), אבל כשלא התגעגעתי ל"דרייב" שלו, התגעגעתי ל"רק אלוהים סולח" שלו - גם הוא סרט פשוט מאוד שמתחזה למסובך, אלא שבסופו ממתין קתרזיס אלים מושלם, וכבונוס עושה שם רפן בישורת האחרונה את מה שהצופה הסביר מעוניין לעשות משניית המסך הראשונה - קרי להתעלל בדמות הראשית הבלתי נסבלת שמגלם ראיין גוסלינג. מה שמביא אותי ישר לנקודה השנייה.

2) פיניקס. לא יעזור, אני לא אוהב אותו. מותר להגיד את זה על מי שנחשב לאחד השחקנים האיכותיים בדורו? כי גם לי לקח זמן להבין את זה, מה גם שהסיבה למשטמה שלי – הנטייה של פיניקס למלמל במקום לדבר, לבלוע מילים במקום לבטא אותן, לעשות מה שבמאים מכנים "פחות" עד שלא נשאר כלום – הולכת ומחמירה עם השנים והסרטים.

תמיד היה משהו קצת מחוק בנוכחות של פיניקס, קצת אנטי-כריזמטי, ובמאים שזיהו את זה הוציאו ממנו תפקידים נהדרים (בראשם, לטעמי, התפקיד הראשי שלו ב"היא" של ספייק ג'ונז). אבל כשהוא מגלם את הטיפוס שטוני סופרנו נהג להתפייט עליו – ה"סטרונג, סיילנט טייפ" – המינימליזם של פיניקס נראה סתם כמו מאניירה. חמור מזה, הוא פשוט מעייף. משמים. מרדים. 

פיניקס ותאומו הקולנועי, קייסי אפלק, הם כיום המייצגים המובהקים ביותר של אסכולת הממלמלים (גם ראיין גוסלינג שהוזכר לעיל הלך לשם במשך כמה וכמה סרטים, אבל נראה שזה עבר לו – מי יודע, אולי בגלל מה שרפן עולל לסטרונג סיילנט טייפ המרגיז שלו ב"רק אלוהים סולח"). זאת אסכולה שהיא חרב פיפיות, ובידיים של במאי או במאית שמפנימים את זה, שניהם טובים עד מעולים - ע"ע אפלק ב"מנצ'סטר ליד הים". אלה בדיוק השחקנים שנחשבים איכותיים כי אתה "לא מרגישים אותם עובדים", אלא שהעבודה של פיניקס ב"יום מושלם" כל כך לא מורגשת שהיא ראויה לשמו המקורי של הסרט: You Were Never Really Here.

3) קאן. גרסה לא גמורה של "יום נפלא" הוקרנה בפסטיבל קאן 2017. הסרט זכה בפרס התסריט (רמזי כתבה על פי הרומן מאת ג'ונתן איימס) ופיניקס לקח את פרס השחקן. עכשיו, גם אם נניח שיש היגיון במתן פרסים לסרט לא גמור – ואין, אבל נניח שנניח – וגם אם נתעלם ממפח הנפש של חוויית הצפייה ב"יום נפלא", זאת הזדמנות לומר משהו על הפסטיבל שבשנה שעברה חגג 70 ובשבוע הבא ייפתח שוב בריביירה הצרפתית: המוסד הזה נהנה מהערכת יתר ברמות מופרכות.

קאן תמיד היה קליקה סגורה שמאמצת יוצרים אחרים ודוחה אחרים (לדוגמה מאלפת אחת, מבין 21 הבמאים שהתחרו על דקל הזהב ב-2016, לא פחות מ-17 היו מועמדים לפרס בעבר). ומילא זה: בשורה התחתונה מדובר בפסטיבל שמחלק פרסים על סמך דעתה של ועדה קרואה המורכבת ממספר חד-ספרתי של שופטים. איך זה שבעולם הקולנוע נחשבים הפרסים של קאן - בראשם דקל הזהב, אבל גם "מבט מסוים" ו"מצלמת הזהב" - לסממני איכות מובהקים יותר מאשר פרסי גלובוס הזהב שמחלקים מאות העיתונאים הזרים בהוליווד, או מהאוסקרים שמחלקים מאות חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע? לא שיש לי משהו מיוחד בעד שני האחרונים, אבל הגיע הזמן שקאן יקבל את היחס הראוי לו: כולה עוד פסטיבל קולנוע.