קשה לדמיין סביבות התרחשות שונות יותר מאלו שהעסיקו את הבמאי הרוסי אנדריי זבייגינצב בשני סרטיו האחרונים. ביצירת המופת שלו מ-2014, "לוויתן", זה היה אזור נידח ומוזנח שכל תושביו נראים כמו אותם "רוסים עצובים ומיותרים" ששברו את האינטרנט בתחילת העשור; ב"אהבה חסרה" הולך זבייגינצב אל הבורגנות העירונית, סביבה של רוסים מרוצים ומועילים. ועדיין, ברקע של שני הסרטים האלה מתנגנת מוזיקה זהה: זאת קינה לחולשה, לנפגעים חסרי האונים של אורח החיים המודרני. ב"לוויתן" זה התנקז לדמות של גבר מעוט יכולת; ב"אהבה חסרה" זה נופל על הראש של ילד בן 12.
ז'ניה (מריאנה ספיבק) ובוריס (אלכסיי רוזין) נמצאים בעיצומם של גירושים רעים. שניהם כבר עובדים על פרק ב' והדבר האחרון שהם רוצים זה לכתוב עוד עמודים בפרק א', אבל שני מטרדים לא מסתדרים להם בינתיים: הם לא מצליחים להיפטר מהדירה שלהם והם לא מוצאים מה לעשות עם הילד שלהם, אליושה (מאטווי נוביקוב). במקום מאבק על חזקה, הם מנסים לגלגל אותו אחד על השנייה. ובסצנה האחת שאליושה מככב בה, סצנה שפירקה אותי לאלף ושבע חתיכות, אנחנו מבינים שהוא יודע את זה.
אם ז'ניה ובוריס היו מוצגים כמקרה פרטי וספציפי של הורים לא מתפקדים, אני מניח שהיה קל פשוט לשנוא אותם וזהו. אבל זבייגינצב לא מוכן לעשות לנו את ההנחה הזאת. בעדינות, בלי שמץ של דידקטיות, הוא מוכיח לנו באותות ובמופתים ששניהם תבנית נוף חייהם וחיינו. שהם אנחנו. זה מתחיל מהנופים הקפואים שהסרט מטייל דרכם ממש בתחילתו ונמשך ביתר שאת עם אינספור אזכורים ורפרורים של סימני הזמן: אנחנו רואים אנשים שקועים בפיד שלהם, דופקים סלפיז, צורכים טיפים לכושר גופני, מתאבדים על הנראות שלהם במקום העבודה ובסביבת המגורים, משקיעים את הנשמה בעיצוב הבתים שלהם. אנשים שהם מה שג'ורג' הריסון שר עליו ב-"I Me Mine".
במערב דיברו כבר בתחילת שנות ה-70 על "דור ה-Me"; בברית המועצות זה התחיל קצת בדיליי, כשהיא נהייתה לשעבר, אבל כמו כל המערביזציה שם נראה שגם זה קרה בתהליך מואץ ואכזרי. ולא שזה משנה הרבה, כל העניין הגיאו-פוליטי הזה, כי מדובר בתופעה כלל-עולמית או לפחות כלל-קפיטליסטית. הרי לא צריך לראות את הדוקו "היפרנורמליזציה" כדי להבין כמה עמוק בתוך התחת של עצמנו תחבנו את ראשינו הקולקטיביים בעשורים האחרונים; מספיק להרים שנייה את הראש מהאייפון. מספיק לצפות ב"אהבה חסרה", שהתרגום המילולי של שמו המקורי קולע בדיוק לנקודה: לא-אהבה.
זבייגינצב לא מספר לנו על גבר ואישה שמרוב אהבה עצמית שוכחים לאהוב את בנם. לא, זה שוב קל מדי: ז'ניה ובוריס לא אוהבים את עצמם, לא אוהבים את ההורים שלהם, לא אוהבים את העבודה שלהם. הם חיים באשליה שמעבר לפינה או לאופק מחכה איזה אושר, אבל הם כבר מספיק בוגרים ומפוכחים כדי להבין שגם זה לא נכון - אם הם רק יעצרו לרגע ויחשבו על זה. אז הם לא עוצרים ולא חושבים, רק מטביעים את עצמם בעבודה ובפיד ובכיו"ב הסחות דעת עד שמשהו ממש מכריח אותם לעצור ולהריח את הריקבון של עצמם.
התלבטתי אם לכתוב כאן במפורש ובמפורט על האירוע המכונן הזה שמגיע בערך באמצע הסרט; החלטתי שלא, פחות מחשש ספוילר עלילתי ויותר מחשש ספוילר רגשי. אם "לוויתן" התחיל קליל על גבול המצחיק לפני שהלך לתהומות של ייאוש, הרי ש"אהבה חסרה" מתחיל גוש קרח וברגע אחד נהיה גוש בגרון. אני חושב שעדיף לחוות את זה בלי הכנה מראש. גם זה יהיה קל מדי.
תראו, אני אבא לבת בגיל של אליושה. כמו כל הורה שצפה אי בסרט שמרגיש אפילו קצת "קרוב הביתה" מהבחינה הזאת, "אהבה חסרה" תפס אותי בדיוק איפה שממילא יושבת האשמה ההורית. כמה פעמים נתתי עוד חצי שעה של ספורט במקום ללוות אותה לבית הספר, כי עוד לפני שאני מדור ה-X אני מדור ה-Me? כמה פעמים העמדתי פנים שאני מקשיב לה כשבעצם רק הנהנתי? כמה מצוקות שלה לא ראיתי, ולא מפני שלא הבחנתי בהן אלא מפני שבכלל לא הסתכלתי?
הווידוי האישי הזה ייעצר כאן, כי אחרי הכל באנו לדבר על סרט רוסי ולא על אבא ישראלי, אבל אני בטוח שכל הורה צעיר שיצפה ב"אהבה חסרה" יחווה לפחות רגע אחד של "הו פאק". לפחות שבריר שנייה של הכרה בכך שהילדים שלנו משלמים את מחיר ההשתתפות שלנו במרוץ אחר הגשמה עצמית, הגביע הקדוש של הבורגנות בת זמננו. זאת תובנה איומה בתוך סרט קשה, כמעט קשה מנשוא, שלא מציע שום פתרונות ורק מכריח אותנו לראות את עצמנו במערומינו. אבל מה לעשות שזאת האמת.
סצנה וחצי. זה כל זמן המסך שזבייגינצב העניק לאליושה, וזה הספיק בשביל לצרוב את הילד הזה בזיכרוני ולהעמיס אותו על התיק שבו אני נושא את האשמה ההורית הפרטית שלי. השיר העצוב הזה שמנגן זבייגינצב כבר שני סרטים ברציפות גרם לי בסיבוב הקודם לתעב את העולם הקפיטליסטי, את מה שמכונה באמריקאית "האיש"; "אהבה חסרה" נתן לי סטירת השכמה לגבי בני דורי, לגבי עצמי. אני מתקשה להמליץ בלב שלם על חוויית צפייה כזאת, כי באמת שהיא אכזרית ומדכאת באופן יוצא דופן. אבל אם אתם בנויים לזה, אז אנדריי זבייגינצב מחכה לכם עם הדבר הכי מטלטל שבמאי יכול להראות לכם בסרט: את עצמכם.
זה כמו בסרט ההוא
כבר היה פעם סרט דובר רוסית על מה שקורה כשהורים שוכחים מהילדים שלהם. הוא יצא בשנת 2002, קראו לו "Lilya 4-Ever", ביים וכתב אותו לוקאס מודיסון ("פאקינג אמאל") ומעט מדי אנשים צפו בו.
ליליה (אוקסנה אקינשינה הנהדרת) היא נערה שנשארת לבד בשכונת ילדותה המסריחה כשאמא שלה קמה ועוזבת לאמריקה. הנחמה היחידה שלה היא וולודיה, ילד מהשכונה שאבא שלו הוא עוד יותר גרוע מאימא של ליליה, רק שהוא נשאר בסביבה. החברות בין הילד לנערה מתפתחת במקביל להידרדרות של ליליה במסלול הצפוי לצעירה מזרח אירופית נטושה, חסרת כל ויפה, והשאלה היחידה היא אם המלאך השומר הקטן שלה יספיק כדי להציל אותה.
שני סרטים מדורגים אצלי כבר שנים כעצובים ביותר שראיתי (אני מדגיש, עצובים ולא מדכאים או כל מילה כאילו-נרדפת): "קאובוי של חצות" ו"רקוויאם לחלום". "Lilya 4-Ever" הוא השלישי.
mako תרבות בפייסבוק