ב"2010: אודיסאה 2", ספר וסרט ההמשך היפים והלא מוערכים של "2001: אודיסאה בחלל", כותב ארתור סי. קלארק (ובסרט אומר בוב באלאבן): "לא משנה אם אנחנו מבוססים על פחמן או על סיליקון, מגיע לנו שיתייחסו אלינו בכבוד הראוי". רוחה של השורה הזאת מרחפת מעל לכל שנייה של "לשחרר את גאי" - סרט שהגיבור שלו מבוסס על סיליקון, גם אם יש מקום לכוכבית על המילה "גיבור" - ואיכשהו מצליחה להיות גם מסר וגם מזכר פנימי של התסריטאים, ממש מישן-סטייטמנט של היצירה כולה. ותקשיבו: זה מקסים.
עלילתית אנחנו במאש-אפ בין "המופע של טרומן", "שחקן מספר אחת" ו"המטריקס". גאי (ראיין ריינולדס) הוא דמות במשחק מחשב בשם "Free City", אבל הוא לא יודע שהוא דמות או שהעולם סביבו הוא משחק מחשב. אלא שהמציאות שהוא חי בה אינה המציאות שלנו, וההתעוררות שלו אינה מטריקסית במובן הזה. הוא *אשכרה* חי במשחק מחשב, משחק שאנשים מהמציאות שלנו משחקים בו. רק שאף אחד לא משחק בגאי עצמו: הוא בכלל NPC, Non-player Character, שזה בגדול אלגוריתם שנמצא שם כדי להוסיף קצת צבע.
אבל גאי בכל זאת מתעורר, ובשני שלבים: תחילה, במהלך שהוא ריפ-אוף חסר בושה אבל לגמרי נסלח מ"הם חיים" של ג'ון קרפנטר, הוא מוצא זוג משקפיים שחושף חלק מהאמת על סביבתו - והחלק הכיפי, זה שמאפשר לו ליהנות בעצמו מהאיכויות המשחקיות של העולם סביבו. אבל מתי הוא יבין את המשמעות של מה שקורה ואת האמת על עצמו? המתח הזה הוא חלק גדול מ"לשחרר את גאי", והתשובה קשורה ישירות לשני אנשים מהעולם האמיתי: קיז (ג'ו קירי, "דברים מוזרים"), מתכנת זוטר בחברה שמייצרת ומנהלת את העולם של "Free City"; ומילי (ג'ודי קומר), בעבר השותפה של קיז ביצירת משחק עצמאי שמעולם לא הופץ, וכרגע שחקנית ב"עיר חופשית", שם היא מוכרת כ"נערת מולוטוב" המסתורית. כן, היא פוגשת שם את גאי. כן, הוא ישר מתאהב בה. ולא, לא יהיו כאן פרטי עלילה נוספים.
"לשחרר את גאי" הוא מאוד "סרט של ראיין ריינולדס", שמשמש גם כמפיק, וככזה הוא נותן הרבה ממה שמצופה ממנו - נוירוטיות מודעת לעצמה, הומור שליפות, קצת סלפסטיק - אבל בטמפו ובווייב זה אנטי-"דדפול". גאי איטי במקומות שבהם דדפול מהיר, פשוט במקומות שבהם דדפול מתוחכם, נקי במקומות שבהם דדפול מטונף. שזה מצוין לטבע טוב הלב של הסרט, לפרסונה הקולנועית של ריינולדס וליחסים שלו עם מילי הציניקנית. בדיוק אותה תכונה שלה משחקת יפה כנגד האידיאליזם של קיז, שמצדו מנסה ללא הצלחה לכבוש את יצרו במובן הזה. והמשולש כולו, הגם שצלעותיו נפגשות לעתים רחוקות ולא תמיד באותו ממד של ממשות, פשוט עובד. כלומר, לא רק שהיה לי אכפת: על הסף היה לי אכפת מה-NPC המסכן, אחר כך מהשחקנית ומהסיבה הטובה שיש לה להיות מסתורית, וככל שנקפו הדקות נהיה לי יותר ויותר אכפת גם מהמתכנת ומהדברים שבהתחלה לא לגמרי מובנים בקשר אליו. זה גם השלב שבו אפשר להתחיל לתהות מיהו הגיבור האמיתי של הסרט הזה; עד עכשיו אני לא משוכנע בקשר לתשובה, אבל אוהב את עצם השאלה.
"גאי" מצליח להצחיק לעתים קרובות ולרגש לעתים מפתיעות, והוא עושה את זה בלי לקחת את עצמו ברצינות יתרה אבל גם בלי להתבייש בזה שיש לו אשכרה מסר. על כל הנ"ל מגיע קרדיט עצום לבמאי שון לוי ("דייט לילי", "לדפוק התמחות"), אבל האמת היא שהיינו צריכים לדעת: בדיוק לפני עשר שנים ביים לוי את "פלדה אמיתית" הנהדר, גם הוא סרט שהצליח להצחיק ולמתוח ולרגש דרך היחסים בין יצורים שמבוססים על פחמן ויצור אחד שמבוסס על סיליקון. וטוב, פלדה.
לא הכל עובד ב"גאי". בראש רשימת האכזבות נמצא טאיקה ואיטיטי אהוב לבי, שלוהק לתפקיד הבוס של קיז והאיש הרע הרשמי. ואיטיטי יודע להיות נבל (תראו אותו כהיטלר ב"ג'וג'ו ראביט" בבימויו), אבל כאן הניו זילנדי פשוט לא טוב. אפשר להתלונן גם על הזמן שעובר לפני שהסרט המצחיק מתחילתו נעשה גם נבון ומרגש, אבל זאת תהיה חזירות. ראשית, רק על הסצנה שעושה שימוש בכל מיני חומרים בבעלות תאגיד דיסני שווה לקנות כרטיס. שנית, "גאי" הוא בדיוק הסרט ש"שחקן מספר אחת" רצה להיות ולא היה - במונחים של תיקון זה בכלל יפה, כי את התסריט של "גאי" כתבו מאט ליברמן וזאק פן, התסריטאי של "שחקן מספר אחת" - ושלישית, הוא נוחת כאן רק שבוע אחרי "יחידת המתאבדים" ומעמיד בפני הצופה המקומי קונפליקט של ממש בין שני סרטי קיץ באמת-באמת כמו שצריך. מי היה מאמין.
אם יש לכם ילדים/ אחים/ אחיינים קצת גיקים, לכו איתם ל"לשחרר את גאי". אני צפיתי בו עם שניים כאלה, האחת שלי + אחד שבדיוק כמוה גדל עם היקום הקולנועי של מארוול, וקרה לי איתם מה שתמיד קורה לי בסרטים כאלה כשהם באמת טובים: קינאתי בהם על הפריבילגיה לראות אותו בול בגיל הנכון (15 במקרה הזה, אבל לצורך העניין גם 12 ו-16 היה תופס). אם אי פעם חוויתם את התחושה הנעימה להפתיע הזאת, או שאתם סתם מבינים על מה אני מדבר, אני מקווה שאתם כבר בדרך להתארגן על כרטיסים.