יש הרבה דרכים לספר את סיפור הקיץ הקולנועי של 1984, ואחת המעניינות שבהן עוסקת לא בקולנוע אלא במוזיקה: כמה מאלבומי הפסקול שהופצו באותו קיץ היו להיטים גדולים לא פחות, ולפעמים הרבה יותר, מהסרטים שהם ליוו. דוגמה מובהקת היא "גשם סגול" בכיכובו, כתיבתו וביצועו של פרינס - הסרט היה הצלחה גדולה, עם הכנסות של 70 מיליון דולר מול תקציב שעמד על כעשירית מזה, אבל האלבום היה הצלחה פנומנלית: הוא מכר 25 מיליון עותקים. "מכסחי השדים", הסרט המכניס ביותר של אותו קיץ ושל אותה שנה, שיגר למקום הראשון במצעד הבילבורד את שיר הנושא שלו; גם "הסיפור שאינו נגמר" הנפיק להיט באותו שם, בדיוק כמו "האישה באדום" ששיר הנושא שלו זכה באוסקר, ומהפסקול של "השוטר מבוורלי הילס" קיבלנו את המגה-להיט "The Heat Is On".
בכלל, 1984 היה קיץ קולנועי אולטרה-מוזיקלי - עם סרט ההופעה "Stop Making Sense", עם "שיגעון הברייקדאנס" (בבימויו של יואל זילברג הישראלי) וכמובן עם "פוטלוס", סרט שלאחרונה צפיתי בו מחדש ודי נדהמתי ממה שראיתי. זה המקום להוסיף כוכבית, מפני ש"פוטלוס" לא היה סרט קיץ במובן הקלנדרי של המילה - הוא הופץ בפברואר - אבל הוא בהחלט היה סרט קיץ באופיו ובווייבו, וזה חלק בלתי נפרד מההצהרה הבאה: בעוד שיש מתחרות אחרות על תואר הקיץ הקולנועי הטוב ביותר, 1984 הייתה חד-משמעית השנה הכי טובה אי פעם לסרטי קיץ, בלי שום תחרות.
בהגדרה המקובלת בתעשיית הקולנוע האמריקאית, הקיץ נמשך 123 ימים: מיום שישי הראשון של חודש מאי ועד ל"יום העבודה", שנחגג ביום שני הראשון של ספטמבר. אם להתמקד אך ורק בסרטים שיצאו בתקופה המדוברת, אז 1984 נותנת פייט לכל קיץ קולנועי אחר - עם היילייטס כמו אלה שהוזכרו לעיל וגם "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "גרמלינס", "קראטה קיד", "מסיבת רווקים", "קונאן המשמיד", "סודי ביותר", "נקמת היורמים" ו"החבובות כובשות את מנהטן". היו קיצים קולנועיים עם סרטים טובים יותר - נגיד, ב-1989 קיבלנו את "באטמן" (של טים ברטון, כן?), "כשהארי פגש את סאלי", "עשה את הדבר הנכון" ו"ללכת שבי אחריו" - אבל לא היה אוסף של *סרטי קיץ* כמו זה שקיבלנו ב-84'.
אפשר להתפלפל עכשיו על ההגדרה המדויקת של סרט קיץ, אבל נדמה לי שכולנו יודעים על מה אנחנו מדברים: לפני הכל זאת העונה של הפאן. של האסקפיזם. של הספקטקל והאפקטים המיוחדים והקומדיות הטיפשיות-בקטע-טוב. בשביל איכות, במירכאות או מחוץ להן, האל הטוב נתן לנו את סרטי הסתיו הצופים פני אוסקר; הקיץ הוא בקטע של בידור, וזה נכון גם להפך: הבידור הוא קטע של קיץ. וחלק מהייחוד של 1984 הוא שהעונה החמה שלה נמשכה בעצם כל השנה. זה לא רק "פוטלוס": זה גם "בעקבות האוצר הרומנטי" (בכורה: 30 במרץ) "תרגיל לשוטרים מתחילים" (23 במרץ) ו"שליחות קטלנית" (27 באוקטובר), שלוש מהיצירות הכי מכוננות של סרט הקיץ האייטיזי, לטוב ולרע.
כל זה לא קרה בחלל ריק. במובנים תרבותיים רבים, 1984 הייתה האייטיז בהתגלמותן: זאת השנה שבה מייקל ג'קסון שחרר את "Thriller", אפל את המקינטוש, ופיליפס וסוני את הקומפקט דיסק. השנה הראשונה של טקס פרסי MTV, של "מיאמי וייס" ושל "משפחת קוסבי". אני משמיט מאה דוגמאות אחרות ושוכח אלף, אבל הנקודה היא שזאת הייתה שנת שיא של עשור שבמערב התאפיין בעיקר בשלושה דברים: תחושה מאוד מובהקת של טוב (אמריקה) מול רע (ברית המועצות); השמרנות האופטימיסטית שהכתיב ממשל רייגן, שבאותה שנה נבחר מחדש ברוב עצום; ואחרי תרבות הנגד של הסיקסטיז והזעם של הסבנטיז, מנה גדושה של אסקפיזם תרבותי. וזה, שוב לטוב ושוב לרע, התנקז לתוך הקיץ הקולנועי ההוא.
לא פלא שקומדיות לסוגיהן הלכו חזקו, הכי חזק, בשנה ההיא. עם "מכסחי השדים" במקום הראשון בקופות ו"גרמלינס" בשלישי, קומדיות האימה השתלטו לגמרי על הפודיום; בעשירייה הראשונה במנחים קופתיים אפשר למצוא גם את "תרגיל לשוטרים מתחילים", "ספלאש" (עוד סרט קיץ מובהק שיצא בחודש מרץ) ושתי קומדיות האקשן "המקדש הארור" ו"האוצר הרומנטי". לא פלא גם שהמוזיקה - איייטיזית, פופית, סינתיסייזרית - הייתה כל כך דומיננטית. ואין פלא גם שהמדע הבדיוני ייצר אינסטנט-קלאסיקות כמו "שליחות קטלנית", להיטים-לרגע כמו "לוחם הכוכבים האחרון" והיצירה המעניינת והמעט נשכחת "מלחמת החלומות", שכעבור שנים "התחלה" של כריסטופר נולאן גנב ממנה בנדיבות.
וזאת עוד נקודה ששווה להתעכב עליה בהקשר של קיץ 1984. היו בו הרבה פחות סרטי המשך ממה שאנחנו מקבלים מהוליווד היום, אבל זה נכון לא רק לשנה ההיא אלא עניין של פערים בין-עשוריים בתעשיית הקולנוע. לעומת זאת, באמת מדהים לראות איזה חיי מדף יש לסרטים ההם. "מכסחי השדים" הוא פרנצ'ייז חי וקיים, ממש עכשיו התבשרנו על גרסה קולנועית חדשה ל"הסיפור שאינו נגמר", "שליחות קטלנית" עדיין איתנו (הסרט החדש מגיע לאזורנו בנובמבר), "השוטר מבוורלי הילס" בדיוק התקמבק בנטפליקס, ו"קראטה קיד" חי ובועט שם כ"קוברה קאי". סרטים שלא זכו להמשכים, כמו "סודי ביותר" ו"ספיינאל טאפ", הפכו לסרטי פולחן של ממש; "היו זמנים באמריקה" של סרג'יו לאונה, הכי לא-סרט-קיץ שדווקא כן יצא באותו קיץ, היה אז פלופ קופתי והיום יצירת מופת מוערכת.
סרטו של לאונה הוא באמת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל בקיץ 1984. ובעוד שסרטי פופקורן בכלל וסרטי קיץ בפרט הם לא הראשונים שעולים בדעתו של אף אחד שמחפש מורשת אומנותית, תרבות פופ שמחה במובן הלא-מתנצל של המילה הייתה כל הקטע של האייטיז - בקולנוע, במוזיקה, בטלוויזיה. זה היה כמעט בלתי נמנע שכל זה יתנקז לתוך קיץ אחד, או יותר נכון, לתוך שנה שלמה שהייתה קיץ.