אישה צעירה מתה, קמה לתחייה ומגלה שהיא חלק מקומץ של אנשים שאין להם מושג למה המוות פוסח עליהם. אחלה התחלה לסרט, לא? אבל זהו, ש"משמר האלמוות" לא מתחיל ככה: הוא נפתח בעשר דקות של אקשן כה גנרי שהוא העלה בדעתי את סרטי הפעולה ההם שהייתי נתקע עליהם בערוץ הסרטים של הכבלים בניינטיז כשהייתי חוזר הביתה בשלוש בבוקר מסטול טוסיק. ראשית אנחנו נחשפים לקיומה של המיליציה שהעניקה לסרט ולסדרת הקומיקס שהוא מבוסס עליו את שמם, שנית אנחנו מכירים את בת האלמוות החדשה, שלישית אנחנו אנוסים לצפות בה לומדת באיחור את כל המי-נגד-מי שאנחנו הצופים כבר הבנו.
למה לא ללמוד על העולם שבו מתרחש הסרט דרך עיניה של הדמות שממילא עוברת את התהליך המעניין ביותר בסיפור, קרי ההכרה לא בסופיותם של חייה אלא להפך? למה להיכנס לסרט דרך האספקט החלש ביותר בעשייתו, קרי קטעי האקשן? קשה להסביר את הכשלים האלה בעריכה ובעריכת הסיפור (להבדיל, אבל במקרה הזה גם וגם) של "משמר האלמוות", אבל לפחות הם לא מצליחים להרוג אותו, שזה סוג של צדק ארס פואטי כשחושבים על זה.
הכוח היצירתי המוביל מאחורי "משמר האלמוות" הוא גרג רוקה, כותב קומיקס יליד סן פרנסיסקו שעבד בעיקר ב"די.סי" ובין היתר על "וונדר וומן"; בשנת 2016 הוא עשה כותרות כשדיבר על הביסקסואליות של הדמות הזאת, ובהמשך לקו הזה, שלוש מארבע הדמויות המובילות של "משמר האלמוות" הן להט"ביות (כך בקומיקס וכך גם בסרט; לגבי וונדר וומן, עוד חזון למועד). בהקשר הזה מדובר ביצירה משמעותית, מה גם שהיא לא נופלת למלכודת הקלאסית של "תראו אותי, אני מייצגת דברים"; המוטיב הלהט"בי פשוט נמצא שם, הוא נון-אישיו (והאמת היא שנמאס לי להגיד את זה, אבל בכל זאת אגיד את זה שוב: לייצג משהו ולעשות אישיו מהייצוג שלו זה דבר והיפוכו. רוצים לנרמל נטייה, מוצא, וואטאבר? אל תדברו על זה. פשוט תתייחסו לזה כחלק מהמגוון הקיים).
לבו של רוקה במקום הנכון ויש לא מעט עומק בתסריט שכתב על בסיס הקומיקס של עצמו, אבל באותה נשימה, לאיש יש אפס ניסיון קודם בכתיבת תסריטים באורך מלא, וזה בפירוש ניכר בתוצאה הסופית. בימוי סוחף היה עשוי לאזן את העניינים, אבל זה שם התואר האחרון שאפשר לקשור לעבודה שעושה כאן ג'ינה פרינס-בייתווד ("החיים הסודיים של הדבורים", "מכדררים סיפור אהבה"). התחושה היא שפרינס-בייתווד מנסה להיפטר מסצנות האקשן כדי להגיע לקטעים שבאמת מעניינים אותה, הרגעים המוצלחים כשלעצמם שבהם הסרט מקדיש את עצמו לפיתוח הדמויות; זה גם חלק ממה שמסתכל בו, כי בעוד ש"משמר האלמוות" מטפל יפה מאוד בשאלת ההתמודדות עם הנצח, הוא כושל לחלוטין לא רק כסרט אקשן אלא גם כסרט גיבורי-על, תת ז'אנר שנדמה שהוא משתייך אליו על אפה ועל חמתה של הבמאית שלו.
שרליז ת'רון, בתפקיד בת האלמוות הוותיקה ביותר בחבורה, היא הפנים של הסרט, אחת ממפיקותיו ולכאורה גם הגיבורה שלו, אבל ההופעה שלה לא מחדשת כלום ברפרטואר או בטווח של השחקנית הזאת. וזה איכשהו הגיוני, כי כבר אמרתי: הדמות המעניינת ביותר כאן היא ממילא התוספת החדשה לקומץ בני האלמוות. בהתאמה, השחקנית הצעירה קיקי ליין ("סיפורו של רחוב ביל") נותנת כאן הופעה שלגמרי מאפילה על זו של ת'רון. מילים טובות מגיעות גם למרואן קנזרי, לוקה מרינלי ומתיאס שונארטס שמשלימים את גלריית הבלתי-הריגים ומנצלים היטב את סצנות המפתח שלהם; צ'יווטל אגיופור, בתפקיד האיש שרודף את אנשי המשמר מטעמיו שלו, הוא כל מה שאנחנו רגילים לקבל מצ'יווטל אגיופור; ואילו הארי מלינג פשוט מזעזע בתפקיד הנבל הרשמי של הסרט, הבעלים חסר המצפון של חברת תרופות שאתם מבינים למה יש לה עניין באנשים שכל פצע שלהם מרפא את עצמו באורח פלא. אבל להגנתו של מלינג ייאמר שהדמות הזאת כתובה אפילו רע יותר מאיך שהיא משוחקת.
עם אקשן מבאס, כתיבה בוסרית, עריכה שעושה יותר נזק מתועלת ואחד הנבלים המגוחכים שראיתי מימיי, "משמר האלמוות" הצליח לגעת בי שוב ושוב - ולתסכל אותי לאורך כל 125 הדקות שלו, בין השאר מפני שלפחות 25 מהן מיותרות. במדד הלראות/לא לראות אני בוחר בדלת הראשונה, כי מה שמעניין כאן עולה בחשבון הסופי על מה שמבאס. אבל נדמה לי שזה מקרה מובהק שבו ההפצה דרך נטפליקס היא ברכה, מפני שיש בהפקה הזאת בדיוק מספיק כדי לגרום לאנשים לעשות כזה עם האצבע בעודם רובצים על הספה. בעולם הישן ההוא שבו היינו יוצאים מהבית למקומות מיוחדים שבהם מקרינים סרטים הוא כנראה לא היה שורד, ואולי גם זה צדק ארס פואטי.
"משמר האלמוות" זמין בנטפליקס החל ב-10.7