לבני ולבנות זוג יימאס מאיתנו, למאהבים ולמאהבות יירד מאיתנו. אבל חברוּת היא לתמיד, לא ככה? לאו דווקא, אומר מרטין מקדונה ומציג את אחד מנקודות המוצא המקסימות-מטורללות-נוגעות ביותר שאני זוכר באיזשהו סרט: מה אם החבר הכי טוב שלך מתעורר בוקר אחד ומחליט בלי שום סיבה שהוא לא מחבב אותך יותר?
האדם שזה קורה לו הוא פאדריק (קולין פארל), רווק מזדקן שמתגורר באי הבדיוני אינישרין באירלנד של 1923, קרי לקראת סיומה של מלחמת האזרחים במדינה. החבר שמואס בו, קולם (ברנדן גליסון), הוא מוזיקאי פולק לא ממש מוכר, אבל מצבו עוד טוב בהשוואה לזה של פאדריק, שחולק בית עם אחותו (קרי קונדון) ונתפס כאהבל ולא אשכרה רפה שכל רק בגלל שלמשבצת השנייה כבר לוהק נער בשם דומיניק (בארי קיוגאן), שהטיפשות שלו הייתה מצחיקה לולא באה עם התעללות מצד אביו. בכלל, אם יש ל"רוחות אינישרין" וייב או מצב רוח, הרי שהוא מצחיק-עצוב, ותמיד בערבוביה.
המחצית הראשונה של הסרט נוגעת בשלמות. זה לא רק הקונפליקט המחריף בין החברים לשעבר, אלא גם האופן המגושם שבו מנסה פאדריק לפייס את קולם והתגובה של קולם לניסיונות הללו, שמתנקזת - בלי ספוילרים - לתוך האולטימטום הכי מצחיק בתולדות הקולנוע. אלא שבערך בנקודת האמצע חל שינוי בטון של הסרט, ומה שמתחיל מצחיק-עצוב נעשה עצוב-מצחיק. בשלב הזה קשה גם להתעלם מהאלגוריה שנוצרת בין מלחמת האזרחים שברקע לסכסוך באי, מה שמציף נוסחה אפשרית של פתרון לתעלומה המסוימת של "רוחות אינישרין": וואלה, זה סרט על הטיפשות והשרירותיות האינהרנטיות בכל סכסוך אנושי שהוא. ואז מתגנבת ללב - או לפחות התגנבה ללבו של הח"מ - גם שאלה בלתי נמנעת: מה, זה הכל?
"אינישרין" מגיע ארצה כשמאחוריו הייפ כפול. פעם אחת בגלל הפרסים, העיטורים והאזכורים שהסרט זכה להם בסיום שנת הקולנוע שעברה - למשל תשע מועמדויות לאוסקר, למשל פרסי השחקן (פארל) והתסריט (מקדונה) בפסטיבל ונציה - ופעם שנייה בגלל הפילמוגרפיה של מקדונה. האיש הזה הספיק לביים ולכתוב את "ברוז'" הנהדר, את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" המופתי ואת "שבעה פסיכופטים" המגניב שאין דברים כאלה; במונחי כדורסל הוא הגיע ל"אינישרין" עם 100% מהשדה, שלוש-משלוש, וייאמר מיד: הוא לגמרי ממשיך כאן עם הסטרייק, לגמרי סוגר ארבע מארבע. אבל זה כנראה הסרט הכי פחות מוצלח בקריירה של האיש הכל כך מוכשר הזה.
תראו, קולין פארל פשוט נהדר. גם קונדון, וכך גם הפסקול המכשף של קרטר בורוול הענק, שמוכר כמלחין הקבוע של האחים כהן, ועל הדרך הפך גם למלחין הקבוע של מקדונה. והצילום (בן דיוויס) פנטסטי, וכמה מהסצנות מצחיקות ברמת קול רם. אבל הסרט מצטבר לכמעט כלום, לאמירה נאיבית וכמעט מובנת מאליה; זה אחלה כל זמן שהוא נחווה כמהתלה חמודה, ופחות אחלה כשהוא מפסיק להצחיק (כלומר, מפסיק *לנסות* להצחיק. כשמקדונה מנסה הוא מצליח).
במונחים של שורה תחתונה, "רוחות אינישרין" הוא אחלה סרט. לגמרי שווה צפייה. הוא פשוט לא מצדיק את ההייפ סביבו ולא מצליח לממש את ההבטחה של עצמו, אבל לך תאשים סרט על זה שהוא מתחיל מושלם מדי או על זה שכל העולם עף עליו. לא ככה?