אם יש יורש לגיטימי להוד גאונותו סטנלי קובריק, זה חד-משמעית יורגוס לנתימוס. זה פחות קפץ לי בשני הסרטים הראשונים בבימויו שיצא לי לראות - "שן כלב" המופתי ו"הרי האלפים" החכם - אבל בשניים האחרונים יש תחושה מובהקת שהיווני עצמו החליט ללכת בדרכו של קובריק (באמצע היה "הלובסטר", אבל זה סרט רע בעיניי ולא בא לי לדוש באכזבה שלי ממנו). ב"להרוג אייל קדוש" היו אינספור מחוות למאסטר קובריק; זה היה ה"הניצוץ" של לנתימוס, סרט האימה החידתי שאפשר להתווכח על המשמעות של מה שקורה בו אבל קשה להיות אדיש לאי-שקט שהוא מעורר. עכשיו מגיע "המועדפת", שנראה כמו תיקול ישיר של "בארי לינדון", הסרט התקופתי-אכזרי של קובריק מ-1975. ומה שבאמת מעורר הערכה - לא, המילה היא התפעמות - זה שהנה בא יווני בן 45, עושה לקובריק את הקונץ של "משווה ומעלה", וזה פאקינג מצליח לו. פעמיים!
אנחנו באימפריה הבריטית, תחילת המאה ה-18, תקופת שלטונה של המלכה אן (אוליביה קולמן). או שמא? כי בתחילת הסרט זה נראה כאילו המלכה היא לא יותר מחותמת גומי של ליידי שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו (רייצ'ל ווייס). יש לזה מגוון סיבות פסיכולוגיות ורפואיות - אן הייתה בשלב הזה, ובעצם לאורך רוב חייה, מה שאמא שלי קוראת "כלי שבר" - והשאלה ששואל לנתימוס ממש בפתיחה היא אם זה מספיק כדי לעמוד בפני תחרות ישירה על לבה ועל אוזנה של המטריארכית.
אביגייל היל (אמה סטון), אחייניתה של ליידי שרה, מגיעה לארמון על תקן מהלך מציל-חיים או לפחות מציל-מעמד: לאחר שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים לגבר שאתם יכולים לנחש לבד שלא ממש סחף אותה אל מחוץ לנעליה, היא אישה צעירה נטולת מעמד ובעל וממון שתיקח על עצמה כל עבודה שדודתה יכולה להציע לה. אבל אביגייל הזאת היא לא פראיירית: ממעמד של משרתת פשוטה היא מזהה מיד את חולשתה של אן ומסמנת מטרה - לזכות בחסדיה של המלכה בדיוק כמו שעשתה ליידי שרה, ואם צריך, אז במקומה. מכאן "המועדפת", שם לא-מתחכם שקולע בדיוק לתמה המובהקת של הסרט.
והתמה הזאת היא קטע, כי אם שני בנים שנאבקים ביניהם על תשומת לבו של האב זה משהו שראינו מיעקב ועשו ועד "ת'ור", משולש כל-נשי כזה הוא לא משהו שאני זוכר שראיתי. ולא היה חסר הרבה כדי שלא אראה אותו גם עכשיו: התסריטאית דבורה דייויס כתבה את הדראפט הראשון של התסריט כבר ב-1998, אבל שני עשורים חלפו לפני שנמצא מימון לפרויקט הזה. לפי דברים שהמפיקים עצמם אמרו, המכשלות העיקריות היו נושאים מסוימים שהרתיעו משקיעים (אני לא רוצה לספיילר, אז נקרא להם נושאים שנחשבים רגישים, תת-סוגה מיניים), ובראש ובראשונה מה שמוגדר בערך הוויקיפדיה האנגלי של הסרט כ"היעדר ייצוג גברי".
כן כן, אני יכול לראות עד פה את מרב מיכאלי מחייכת, אבל עוד לא שמעתם כלום: בעוד ש"המועדפת" התקשה למצוא מימון כ"סרט נשי", אני מת להיות זבוב על הקיר בסימפוזיון פמיניסטי שכותרתו "שלוש נשים חזקות מאוד, אכזריות מאוד ומטורללות מאוד שנלחמות זו בזו בזו עד זוב דם כחול - זה טוב ליהודיות?".
תנו לגברת פסל
פייר, אני לא יודע. אם מתייחסים לביטוי "העצמה נשית" כפשוטו, הרי ש"המועדפת" מעצים אחושרמוטה את שלוש הגיבורות שלו. אבל האם העצמה של תכונות שהן לא רק שליליות אלא גם בדרך כלל מיוחסות לנשים על ידי גברים שאיך לומר, לא יגיעו בהתנדבות לסימפוזיון הפמיניסטי דלעיל - נו, הבנתם את הקונפליקט.
למזלנו, כל זה לא מעניין את עכוזו ההלניסטי של יורגוס לנתימוס. הוא כאן כדי לספר סיפור עם ביסוס היסטורי (חלקי, אבל עדיין) על שלוש נשים אכזריות, והוא מגיש אותו כדרמה קומית עוקצנית מאוד, מרושעת מאוד ומצחיקה מאוד שלא דופקת שום חשבון לשום סוג של תקינות. התוצאה היא סרט מרהיב, פשוט מרהיב, ומכל כך הרבה היבטים: ראשית, שלוש השחקניות פשוט פורחות. סטון נהדרת, זה לא חדש, אבל מעטים הבמאים שהשכילו להבין עד כמה היא נהדרת ב*להגיב*. לא סתם אומרים ש"Acting is reacting", וסטון מוכיחה תחת לנתימוס שהיא הריאקטורית הטובה ביותר בביזנס. וייס מצדה פשוט כבירה בתור העפר שלח של היאיר לפיד של הבריטים - מה שמזכיר לי, ולו לצורך האיזון הפוליטי, שניקולס הולט פשוט ענק בתפקיד יאיר נתניהו (עזבו, כשתראו תבינו) - ואחרי כל הסופרלטיבים האלה, מי שבאמת ראויה לאוסקר שהיא אכן מועמדת לו זו אוליביה קולמן בתפקיד שרה - אוי סליחה, התבלבלתי, בתפקיד אן. מאז "טירופו של המלך ג'ורג'" לא ראיתי הופעה כזאת בתפקיד כזה, וקולמן אפילו מתעלה על מה שעשה נייג'ל הות'ורון בסרטו של ניקולס הייטנר.
מתוקף תפקידו כקובריק של מטה, אבל גם כי זה פשוט הסגנון הטבעי שלו, לנתימוס מגיש את "המועדפת" קר כנקמה. אבל בניגוד לרול-מודל שלו, נדמה שרגשות אנושיים אינם זרים לחלוטין ליווני וזו כבר הפעם השנייה ברצף שהוא מצליח לייצר סרט קפוא לגמרי אבל לא מנוכר בשום אופן. וכבר אמרתי שגם מצחיק, לפחות אותי ממש בקול רם, שזה לא משהו שקובריק ידע או רצה לעשות.
יחסים מחופשים
אמרתי קובריק, אמרתי פמיניזם, אבל אם אתם רוצים רפרנס אמיתי לחוויית הצפייה ב"המועדפת", אז פשוט דמיינו את "יחסים מסוכנים" מינוס הגברים (ואני מתכוון ל"יחסים מסוכנים" הסרט, של סטיבן פרירס, מ-1988. לא נניח העיבוד המשמעותית פחות מוצלח "הפיתויים האסורים של ולמונט" או חלילה "משחקי פיתוי", שעשה סרט תיכון בינוני מהרומן המופתי מאת פייר שודרלו דה לאקלו).
"המועדפת" הוא נכון לעכשיו המועדף שלי ברוב קטגוריות האוסקר שהוא מועמד בהן - החל בפרס הבימוי, עבור בשלושת פרסי המשחק (ווייס וסטון מועמדות בקטגוריות שחקנית המשנה) וכלה בקטגוריות העיצוב ש"סרטי תחפושות" תמיד מועמדים בהן. אבל המירכאות האלה הן לא רק כפולות אלא גם מכופלות, כי זה כמו הפרסומת הישנה ההיא של "דני" והחלב. בשביל האקדמיה זה סרט תחפושות, בשבילכם זה הסרט דובר-האנגלית הטוב ביותר - וחד-משמעית גם הנבון ביותר - שמוקרן כרגע בארץ.