"בלאדשוט" אמור להיות הסרט הראשון ביקום הקולנועי של "ואליאנט קומיקס", מותג שהושק ב-1989 על ידי עובדים לשעבר של מארוול, עבר מספר גלגולים וידיים ונמצא כיום בשליטה של חברת המדיה הסינית DMG Entertainment. ב-2015 חתמה "ואליאנט" על חוזה לפיתוח חמישה סרטים עם סוני, אולפן שהולך לו יפה עם סרטי ספיידרמן (למרות או בגלל שהדמות מזגזגת בין ההפקות שלו לאלו של מארוול), והנה מגיע המפץ. המפץ הקטנטן.
הסיפור של גיבור-העל בלאדשוט דומה מדי מלכתחילה לאלף ואחד דברים שכבר ראינו בקולנוע. חייל בשם ריי גריסון שנהרג ואז נבנה מחדש (פיזית, בעזרת מיליון ננו-רובוטים שהושתלו בזרם הדם שלו), שדרוג גופני שבא יד ביד עם משבר "מי אני מה אני" כשהוא מגלה שזכרונו אבד על הדרך? זה קצת "רובוקופ" וקצת ג'ייסון בורן, קצת קפטן אמריקה וקצת "דדפול". השאלה היא לאן לוקחים את תחושת ה"היינו שם עשינו את זה", והתשובה של הבמאי דייב וילסון היא שהוא לא הבין את השאלה.
זה סרט הביכורים של וילסון, אדם שעשה קריירה בתחום האפקטים המיוחדים, ו"בלאדשוט" שלו נראה לכל אורכו כאילו הוא מתאמץ לצאת סרט קומיקס גנרי. ייתכן שזה נובע מאיזה רצון להשיג לגיטימיות, בבחינת "זה שלא כתוב בהתחלה 'מארוול' או 'די.סי' לא אומר שזה לא לג'יט", אבל התוצאה פשוט אומללה. אפילו האפקטים, הדבר האחד שווילסון אמור להביא מהבית, חסרי השראה באופן כמעט מרשים.
הדבר המעניין בקשר לבלאדשוט הוא השימוש שנעשה בזיכרון שלו, כלומר בהיעדרו: כדי להפוך אותו לסופר-חייל מושתלים בראשו לפני כל משימה זיכרונות פיקטיביים (או כאלה שיש בהם אלמנטים פיקטיביים) שמספקים לו מוטיבציה אישית לביצועה: נקמה. זה רעיון מגניב עם פוטנציאל כמעט אינסופי, אבל אפילו עם זה לא קורה שום דבר יצירתי. זה סתם עוד פרט בערמה של סצנות כתובות ברישול ודיאלוגים סתמיים, תנאים שכמובן לא מאפשרים לקאסט - האס הקבוע בשרוול של מארוול, אפרופו לגיטימיות - לפרוח בשום אופן. אז גאי פירס מגלם את המדען-שדרגן ד"ר אמיל הארטינג בלי להסתיר בכלל את העובדה שהוא פשוט ממחזר את הדמות שלו מ"איירון מן 3", ואילו אייזה גונזלס מגלמת את קיי.טי - יד ימינו של הארטינג וחיילת משודרגת בעצמה - באופן שהיה עשוי להיות פרודיה מוצלחת על תפקידי נשים קיקס-אסיים לו רק הייתה תחושה שמעורבת בזה מידה מינימלית של מודעות עצמית. אבל לבזבז ככה את וין דיזל? זה כבר מבאס.
אני גרוט, אני שחקן דרמטי
תמיד אהבתי את דיזל ותמיד הרגשתי שהוא כישרון מבוזבז. השחקן בן ה-52 לא נולד בעולם של בלוקבאסטרים; את המיני-פריצה שלו הוא עשה ב-1995 כבמאי, תסריטאי, מפיק וכוכב של הסרט הקצר "Multi-Facial", דרמה על שחקן ממוצא רב-גזעי שלא מוצא לעצמו ליהוק. מהסצנה הראשונה, שבה הדמות שלו עושה אודישן לתפקיד שמהדהד את "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה, האיש כובש תחת כל הכובעים שהוא חובש (אוקיי, במידה של בוסריות, אבל עדיין). ב-1997 הגיע וואן-מן-שואו שלו באורך מלא, הדרמה "Strays" שבה שוב מילא את כל הפונקציות המרכזיות. כעבור שנה לקח אותו סטיבן ספילברג, שהתרשם מדיזל ב-"Multi-Facial", לתפקיד משנה קטן ב"להציל את טוראי ראיין". זה היה מהמקרים האלה של יחס הפוך בין מספר דקות המסך לרושם שמשאיר השחקן שמקבל אותן; לראיה, עד היום אני זוכר לו את הסצנה שבה הוא מנסה תחת אש לברור תפוח ראוי למאכל בין שלל פירות רקובים.
ב-1999 תרם דיזל את קולו ל"ענק הברזל", לטעמי אחד מסרטי האנימציה הטובים (ובוודאי הלא מוערכים דיים) בכל הזמנים. הוא היה הענק עצמו, דמות מוגבלת מבחינת יכולת הביטוי שלה אבל לא מבחינת מנעד הרגשות שהיא מביעה ומייצרת, מין חזרה גנרלית לקראת תפקיד הדיבוב המוכר יותר של דיזל, גרוט בסרטי "שומרי הגלקסיה" ובשני סרטי "הנוקמים" האחרונים. מפתה לומר שהוא הראה צד אחר ופגיע יותר דווקא כשלא ראינו אותו על המסך, אבל האמת היא שלפחות פעמיים הוא הביא את המגוון הזה גם לתפקידים שגילם גופא.
הפעם הראשונה שבה ראינו את מלוא הפוטנציאל של וין דיזל הייתה ב"פיץ' בלאק", ההופעה הראשונה שלו בתפקיד רידיק. העיבוד הקולנועי הזה ל"שקיעה" של אייזיק אסימוב היה מהדברים הכי טובים בקולנוע של שנת 2000, עובדה שאיכשהו נשכחה כשעלילות רידיק נהפכו לעוד פרנצ'ייז גנרי. אבל את "פיץ' בלאק" לפחות ראו, מה שלא כל כך קרה עם התפקיד הטוב ביותר ביי-פאר בקריירה של דיזל: "משפטו של ג'קי די" (במקור “Find me guilty”) של סידני לומט הגדול מ-2006. זה כמעט מתבקש ששחקן שהקריירה שלו החלה במחווה מודעת למרטין סקורסזה נתן את הופעת חייו בתפקיד כל כך סקורסזאי, סיפורו האמיתי של גנגסטר שהסירוב שלו להלשין על משפחתו וחבריו התפתח לכדי משפט המאפיה הממושך ביותר בתולדות ארה"ב.
ב"משפטו של ג'קי די", דרמה קומית עם טון סופר-מדויק, ראינו דברים שתמיד ידענו שדיזל מסוגל להביא לשולחן - טיימינג קומי, פיזיות שאי אפשר להתעלם ממנה, חיתוך דיבור שנע איפשהו בין סילבסטר סטאלון לברוס וויליס - לצד נוכחות דרמטית של ממש. זאת הייתה גם הפעם האחרונה שראינו מדיזל את התמהיל הזה, מה שמחזיר אותי לשורש ב.ז.ב.ז.
סוויט 60
אני מת על סרטי "מהיר ועצבני", בעיקר הפרקים המאוחרים בסדרה. אין לי שום דבר נגד "XXX", ועל האהבה הגורפת שלי ליקום הקולנועי של מארוול כתבתי כאן לא מעט. חוץ מזה, וין דיזל הוא הכל מלבד טרגדיה הוליוודית, ויעיד על כך הונו האישי שמוערך ב-200 מיליון דולר. אבל הקריירה שלו היא כן פספוס, ונדמה לי ששני שמות שהוזכרו לעיל יעזרו להבהיר למה.
קצת קשה להיזכר בזה לאור מצבה הנוכחי של הקריירה שלו, אבל ברוס וויליס היה פעם המלך הבלתי מעורער של הלזגזג בין בלוקבאסטרים (מוצלחים יותר או פחות) לפרויקטים של מיטב הבמאים - מקוונטין טרנטינו ב"ספרות זולה" ועד טרי גיליאם ב"12 קופים". בהתאמה, הוא שיחק על אוטומט או נתן את כל כולו לפי הדרישה. סטאלון, שלכאורה מכר את נשמתו למכונה ההוליוודית, כתב שני תסריטים כמעט מושלמים - "רוקי" ו"משחק הדמים" - ועוד עשרות באיכות משתנה, כלפי מעלה ("סחרור מסוכן") או למטה ("קוברה"). הוא גם ביים שמונה סרטים, הגם גרועים, מאז 1978 ועד היום. סטאלון נשאר יוצר, זאת הנקודה, בעוד שדיזל נטמע לחלוטין בפרסונת גיבור האקשן.
מי שנולד כמארק סינקלייר ואימץ את שם הבמה וין דיזל עומד להישאר בקומפורט זון שלו בשנתיים הקרובות עם שני סרטים חדשים בסדרת "מהיר ועצבני", גיחה נוספת ליקום של רידיק והופעה ב"אווטאר 2". כשכל הנ"ל יראו אור של מקרן, הוא יהיה באמצע הדרך שבין 50 ל-60. זמן טוב להיזכר שפעם היית גם במאי, תסריטאי ושחקן שמסוגל לסחוב על הגב לא רק מטול אר.פי.ג'י אלא גם את מלוא המשקל של דרמה.