בסרטים מסוגו של "באהבה, סיימון", שהדלק העלילתי שלו הוא התלבטות של צעיר הומו סביב שאלת היציאה מהארון, יש סתירה פנימית מובנית. "אני בדיוק כמוכם", אומר גיבורנו בקריינות הפתיחה שלו וממחיש את הסתירה: אם סיימון הוא בדיוק כמונו - כלומר, אם להיות הומו זה בדיוק כמו לא להיות הומו - אז למה בעצם עושים סרט על מישהו שהוא כן?
לכאורה אין מוצא מהפרדוקס הלוגי הזה: אם משהו אמור להיות לא-אישיו, ואני מקווה שמוסכם על כולנו שלהיות הומו לא צריך להיות אישיו כי תסתכלו מה השנה, הרי שלעשות סרט על הלא-אישיו הזה הופך אותו בחזרה לאישיו. לכן יצא לי לכתוב לא מעט על כך שיצירה כמו "אור ירח", שבה הנטייה המינית של הגיבור היא רק חלק מהמכלול ובפירוש לא ההתמודדות העיקרית או הסבוכה ביותר שלו, עושה יותר למען העניין הלה"טבי מכל סרט שעושה עניין מהעניין הלה"טבי. אני עדיין מאמין שזה נכון, אבל "באהבה, סיימון" מצליח לצאת מן הכלל בזכות שני נכסים אדירים: ראשית, הוא סופר-ספציפי; ושנית, הוא לגמרי מודע לכל מה שהעליתי בפתיח הזה.
"באהבה, סיימון", שמבוסס על ספרה של בקי אלברטלי (בעברית הוא נקרא "סיימון מוצא את דרכו"), הוא לכאורה סיפור היציאה מהארון הכי לא-סיפור שיכול להיות. סיימון (ניק רובינסון) מתגורר בשכונה טובה באטלנטה, בן לאמא היפר-ליברלית (ג'ניפר גארנר) ואבא שרחוק קילומטרים מקלישאת ההטרו-מאצ'ו (ג'וש דוהאמל). יותר מזה, לסיימון אין אפילו תקרת זכוכית לנפץ: לא רק שבבית הספר שלו יש כבר הומו מוצהר אחד בשם אית'ן (קלארק מור), אלא שאית'ן הוא הרבה יותר הומו מכפי שסיימון יהיה גם אם ייצא מחדר ארונות שלם.
העובדה שסיימון לא צפוי להיות מנושל, מוכה או מודר אם וכאשר תיחשף ההעדפה המינית שלו הופכת את העיסוק בה לחלק מתהליך ההתבגרות שלו, לא יותר - אבל גם לא פחות, והרי זה אף פעם לא דבר פשוט, כמו שאתם בטח יודעים אם יצא לכם להתבגר פעם. זאת בדיוק הספציפיות שדיברתי עליה: יש לנו כאן מקרה פרטי לגמרי של נער מתבגר רגיש, סגור ואינטליגנטי, ובהיעדר משקל היתר של המקרה המייצג, של סרט-האישיו, 110 הדקות הללו לעולם לא נעשות כבדות, מטרחנות או פריצ'יות. זאת דרמה קומית שלא מידרדרת לרגע אל המלודרמה, וחוויית הצפייה בה היא בהתאמה קלילה. לא קלת ראש, מיינד יו; פשוט נעימה.
אמרתי שהסרט מודע לפרדוקס שטמון בו, אבל התסריט מאת אליזבת ברגר ואייזיק אפטייקר מציע יותר ממודעות עצמית: הוא גם מוצא דרכים לפרק את ההתנגדות שהצגתי לעיל, קרי "אם זה לא סיפור אז למה זה סיפור". דוגמה אחת לכך היא סיקוונס נהדר שממחיש את התלונה של סיימון על כך שסטרייטים לעולם לא צריכים לצאת משום ארון: רצף ה"אמא, אבא, אני סטרייט/ית" הוא לא רק מצחיק מאוד אלא גם דרך אלגנטית להפליא לומר שאחרי ככלות הכל, מה לעשות שזה *כן* סיפור. לא יותר, אבל גם לא פחות, מכל סיפור אחר על התבגרות של אדם רגיש.
כדי לחדד את הנקודה הזאת, סיימון מוקף בחברים שמתמודדים עם חבלי ההתבגרות של עצמם. אם לסיימון יש סוד על עצמו, אז לליאה (קתרין לנגפורד, "13 סיבות") יש סוד על הגבר שהיא אוהבת ולחברה שלהם, אבי (אלכסנדרה שיפ, שגונבת את הסרט) יש סוד על האופן שבו הגירושים של הוריה השפיעו עליה. אפילו מרטין (לוגאן מילר), הבחור הקריפי שמניע את הגלגלים העלילתיים כשהוא סוחט את סיימון תוך איום לחשוף את זהותו המינית, הוא פחות חתיכת חרא ויותר טינאייג'ר אומלל שלא יצליח לגרום לאהובת לבו להבחין בו גם אם יעלה ספונטנית באש. כי ככה זה והתבגרות זה כואב.
מרטין יכול לסחוט את סיימון מפני שהאחרון נמצא מלכתחילה בתחילתו של תהליך היחשפות. הוא עושה את זה לאט, בהתכתבות עם ארוניסט אחר שמוכר רק בכינוי "בלו", מה שמעניק לסרט כולו ערך מוסף של משחק ניחושים. הבמאי גרג ברלנטי נהנה להלביש את הטקסטים הכתובים של בלו על גלריה שלמה של דמויות שהסרט מדלג ביניהן בהתאם להלך הרוח הרגעי של סיימון - האם בלו הוא הבחור הזה? אולי זה בכלל ההוא? - וגם כאן נמנע הסרט ממלודרמטיזיציה. בלו, כמו סיימון, לא חושב ולא גורם לנו לחשוב שהוא מצוי בקונפליקט הנורא בתבל. רק בשלב מאוד מאוד חשוף, קשה ומורכב של - שוב - ההתבגרות שלו.
עם הרבה מודעות עצמית, הרבה הומור, סירוב מוחלט להידרדר לסחטנות רגשית ואנסמבל של שחקנים צעירים שכולם פגיעות בול, "באהבה, סיימון" הוא מסרטי ההתבגרות הטובים ביותר שיצאו מארה"ב בשנים האחרונות. וזאת הנוצה הכי יפה שהכובע שלו יכול להתהדר בה, כי הרי מ.ש.ל: נכון, לא עושים סרטים על אנשים שמגלים שהם סטרייטים, אבל בהחלט עושים וכנראה שתמיד יעשו סרטים על התבגרות. זאת המורשת האמיתית של הפנינה הזאת, שבמקום להיות יצירה על הומו מתבגר היא יצירה על מתבגר הומו. הבדל קטן, אבל עולם ומלואו.