כמו ההוא מהמערכון של כוורת שכותב בעיקר שירים של ביאליק, ככה יש המלינים על נואה באומבך שהוא עושה בעיקר סרטים של וודי אלן. זה לא בא משום מקום - אחרי הכל, גם באומבך הוא יוצר ניו יורקי שנוטה לסרטים דברניים שבמרכזם דמויות נוירוטיות - אבל "סיפורי מאירוביץ'", סרטו החדש שזמין החל מהשבוע לצפייה בנטפליקס, חידד לי שני הבדלים מהותיים בין באומבך ואלן שתמיד הרגשתי בשוליים אבל עד כה לא הצלחתי לנסח. אחד, בעוד שהטון של אלן נוטה אל הפילוסופי, הטריטוריה הטבעית של באומבך היא הפסיכולוגיה. ושתיים, הספקטרום של וודי אלן הוא בין המצחיק למהורהר. אצל נואה באומבך זאת קשת של מצחיק-עצוב. לכאורה הבדל מינורי, אבל אני לא זוכר מתי התרגשתי מסרט של אלן. באומבך מרגש אותי על בסיס קבוע, וב"סיפורי מאירוביץ'" הוא עשה לי את זה בשני רבדים שונים לחלוטין.
"מאירוביץ'" הוא בראש ובראשונה סיפור על מערכת היחסים המקולקלת בין אב בשם הרולד (דסטין הופמן) ושני בניו, מתיו ודני (בהתאמה בן סטילר ואדם סנדלר, ושוב בהתאמה יועץ מס מצליח ועקר בית שהוא גם מוזיקאי כושל). הרולד מאירוביץ' הוא פסל שבשנות ה-60 נחשב להבטחה, אלא שהיא מעולם לא מומשה. הוא גם חרא של אבא, אגוצנטרי ואקסצנטרי כמו שרק אמן יכול להיות, וכמזכרת משלושה נישואים כושלים יש לו שני בנים שהם חצאי-אחים ובמובנים רבים גם חצאי גברים, חצאי בן אדם. וזה עוד טוב יחסית לאחותם למחצה (אליזבת מארוול, שבשקט-בשקט גונבת כל סצנה שהיא משתתפת בה); אם הבנים לבית מאירוביץ' עוד חושבים שיש איך להציל את ההריסות הנפשיות של עצמם ואת מה שנותר ממערכת היחסים עם אביהם, הרי שג'ין מאירוביץ' ויתרה מזמן על כל העניין. "זה לא יעשה אותי לא-דפוקה", היא אומרת ברגע מפתח שבו מנסים האחים לסייע לבריאות הנפשית שלה. ובהפוך על הפוך, יוצא שהגישה שלה היא כנראה השפויה והבריאה מכולן.
בין הנפשות הפועלות - דגש על נפשות, הרי כוח העל של באומבך הוא לייצר פרופיל פסיכולוגי שלם גם לדמויות משנה - משחקות תפקיד משמעותי בתו של דני, אליזה (גרייס ואן פטרן), ובת זוגו של הרולד, מורין (אמה תומפסון). הראשונה מסתמנת כמי שאולי-אולי עשויה ללכת בדרכו של סבא ולהיות אמנית בעצמה, מקרה קלאסי של "אבל אין לחץ" שמתובל במערכת יחסים קרובה מדי ומורכבת מדי עם אביה. השנייה, אמם החורגת של הילדים ואישה ערירית בעצמה, היא הסמן הימני הקומי של הסרט. היא גם החוליה החלשה שלו, כי בניגוד מובהק לשאר גלריית הדמויות, קשה להשתחרר מהתחושה שתומפסון עושה קריקטורה של גברת בוהמיינית/ אלכוהוליסטית. אלא שזאת התלונה היחידה שלי על אנסמבל שמכל בחינה אחרת עושה עבודה קרובה לשלמות.
"מאירוביץ'" נגע לליבי לא רק באופן המדויק עד כאב שבו הוא משרטט את היחסים בתוך המשפחה הלא מתפקדת הזאת, אלא גם ברמות החמלה השונות בתכלית שמפגין באומבך כלפי הדמויות. מי שמגיע לו זוכה לפחות לאיחוי חלקי של השברים הפנימיים; מי שלא, שיזדיין. ילד הגירושים שהוא נואה באומבך (הידעתם ששני הוריו הם מבקרי קולנוע, אללה יירחמו?) מבצבץ כאן במלוא הפגיעות שלו. במלוא הילדותיות-ששום-אינטלקט-לא-יכול-להסוות שלו. זה פשוט מקסים בעיניי שבמאי בן 48 ממשיך לענוד את הלב שלו על השרוול בצורה כזאת. אגב, סבו של באומבך היה צייר בשם הרולד; אם תרצו, אתם רשאים לראות את בבואתו של הבמאי דווקא בדמותה של הנכדה הסטודנטית לקולנוע ולא באחד מהבנים. באותו עניין, רק כדי שיהיה סדר: מאירוביץ' היא משפחה יהודית על פי שמה, אבל הדמויות כאן לא עושות שום דבר "יהודי" - בדיוק כפי שבאומבך הוא יהודי בשמו אבל לא בזהותו. אמו היא פרוטסטנטית.
הרובד הנוסף שבו "מאירוביץ'" ריגש אותי נוגע לשימוש המופלא של באומבך בצוות השחקנים. עוד לפני ההופעות האדירות שהוא מוציא כאן פחות או יותר מכולם, יש כאן משחק נבון ומרומז על ההיסטוריה של (שוב, כמעט) כל אחד מהשחקנים: סטילר מציג מין המשכון פנימי לגבר האבוד שהוא שיחק אצל באומבך ב"גרינברג" וב"כשנהיה צעירים", ולטעמי רושם כאן את ההופעה הדרמטית הטובה ביותר שלו; סנדלר מציג שילוב של פגיעות אבסולוטית והתקפי זעם שמהדהדים את הדמות האדירה שלו ב"מוכה אהבה" (האדיר לכשעצמו) של פול תומאס אנדרסון; דסטין הופמן זרק אותי ישר לתפקיד הבלתי נשכח שלו ב"מותו של סוכן", עוד גבר מריר שבערוב ימיו עדיין חי בסרט שיקרה לו משהו גדול בעודו רומס את שאריות האגו של ילדיו; ואולי זה רק אני, אבל נדמה לי שהופעת האורח הקצרה והמקסימה של קנדיס ברגן כאחת מגרושותיו היא מנוד ראש למייק ניקולס המנוח, שלא רק גילה את הופמן ב"הבוגר" אלא גם ליהק את ברגן לתפקיד הקולנועי הטוב ביותר שלה, ב"ידע הבשרים" הנהדר והלא מוערך דיו.
טוב, אני אפסיק עכשיו עם זרם האסוציאציות הזה. ממילא מדובר בערך מוסף, מדומיין או מכוון, שלא באמת משנה את חוויית הצפייה או את השורה התחתונה. ואם כבר מדברים, אז הנה היא: במכלול היצירה של באומבך, "מאירוביץ'" יושב בנוחות לצד "סרט הגירושים" המובהק הקודם שלו, "חיים בין השורות" (התרגום העדיין-תמוה של "התמנון והלוויתן"). זאת אולי לא הפסגה של "פרנסס הא", אבל זה בהחלט גם לא הפספוס המסוים של "גרינברג". ועכשיו תשכחו שכתבתי את זה, כי האמת היא שיש עוד נקודת דמיון בין נואה באומבך לוודי אלן: גם הוא, כמו המאסטר, לא חייב להיות במיטבו כדי להיות מעניין.
TVbee בפייסבוק