70 דקות נמשך "אורי זוהר חוזר", סרט שכתובית הפתיחה שלו מצהירה במדויק על הדיל שהוא מציע: ראיון בהמשכים שהעניק זוהר ליוצרים דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' בתמורה לסיוע שלהם בהפקת סרט חדש בבימויו. הפרויקט של זוהר הוא בעיקרו סרטון תעמולה לעידוד חזרה בתשובה, אבל זה גם סיפורה של אישה שזונחת את אהבת המחול בשם אהבת האל, כך שההקבלות לסיפורו של זוהר עצמו מעניקות לכל העסק ממד של בחינה עצמית. וכאן מצפה ההפתעה האמיתית של הדוקו הצנוע והחכם הזה.
בניכוי תשדירי תעמולת בחירות של ש"ס, זוהר לא אמר "אקשן" כבר עשורים. אולי זה חלק מהעניין ואולי זה פשוט הגיל, אבל אם לנסות להגדיר את הלך הרוח שהוא משדר לאורך הסרט, אז אני חייב לבחור ב"נוסטלגי". בראש ובראשונה כלפי הקולנוע, העשייה הקולנועית; זה לא בא מיד, אבל שוב ושוב אפשר לראות שהצ'קרה הזאת עדיין דולקת חזק מאוד אצלו. ובניגוד לראיונות אחרים שהעניק בשנים האחרונות, נדמה שהוא כבר לא מתכחש לזה. אפילו מתמסר לאינסטינקט הישן. לצד זה או כחלק מזה, פתאום אתה שומע מ"עליו השלום" המקורי נימה של געגועים לחיים החילוניים.
צריך להיות בגילי וצפונה כדי לזכור את בדיחות ה"אורי זוהר ז"ל" שהסתובבו כאן באייטיז. החזרה בתשובה של האיש הזה הייתה אירוע מכונן שאפשר להשוות את עוצמתו הרגשית - אולי לא עליי, אבל בהחלט על הדור של הוריי - לרצח ג'ון לנון. משהו שבכלל לא יכול לקרות, שהסמליות שלו גדולה מכדי להתקיים בחיים האמיתיים. ואם יש דבר שאני זוכר מהילדות שלי בהקשר של זוהר, זאת התחושה של עלבון קולקטיבי: הוא היה הבוגד, היהודה איש קריות של החילוניות. לא רק שהוא נתן לגיטימציה לכל המתחרפנים שבאו אחריו - ככה קראו לזה פעם, "להתחרפן" - אלא שהוא גם נטע איזו צללית של ספק בלבבות הליברליים של כולנו. אם אורי זוהר יכול למצוא תשובה, מה זה אומר עלינו?
אי אפשר לטעות בכוונות של רוזנברג וסגלוביץ'. הם עושים את "אורי זוהר חוזר" בלי להעמיד פנים שיש משהו שמעניין אותם בזוהר יותר (או מלבד) הסרטים והחזרה בתשובה. כמו צופי המטרה שלהם, קרי אנשים כמוהם וכמוני, גם אותם מעניין רק מה מאסטר זוהר חושב היום על הפיס שנקרא "מציצים" ומה הסיכוי שיום אחד נראה אותו מוריד את הזקן ואומר "סתאאם", שאנקין סקייווקר עדיין נמצא שם מתחת למסכה של דארת' ויידר. תוצאת הכנות הזאת של היוצרים היא דוקו מתגמל להפליא, בוודאי ביחס לאורכו. חלק מזה קשור לשואומנשיפ של זוהר, שלא איבד את היכולת לתת לקהל את מה שהוא רוצה, אבל זאת בראש ובראשונה נוצה בכובע של סגלוביץ' כמי שחתום על העריכה.
בשלושה דברים שכנע אותי "אורי זוהר חוזר" ב-70 הדקות הצנועות שלו: 1) שהרב זוהר עדיין אוהב קולנוע; 2) שאכן יש לו פינה חמה בלב לאנשים ולשנים שהיינו רוצים לדעת שהוא לא שכח; ו-3) שאפשר כבר לאפסן את העלבון הישן. אנחנו פשוט כבר לא שם.
נולדתי בתל אביב של שנות ה-70, ככה שסנטימנטים לסרטים של זוהר על העיר הזאת יש לי כמעט ברמה גנטית, ובניגוד לרבים ממשלח היד שלי גם לא פיתחתי נוגדנים-שבדיעבד לסוג הגבריות שהוא ייצג וכל זה (כי אני לא אוהב שיפוט רטרואקטיבי כזה של נורמות, וכי הוא היה קולנוען טוב מכדי שהכשלים הידועים שלו כגבר וכאדם יאפילו על זה). מה שתפסתי רק כשראיתי את "אורי זוהר חוזר" - וזאת שוב עדות לעשייה המדויקת של הסרט - זה שכל הדיונים הישנים כבר אינם רלוונטיים.
החילוניות הפסידה את אורי זוהר מזמן, בתקופה שהיא עוד הייתה גם מנצחת מפעם לפעם והייתה לה רוח קרב להילחם על מי שחצה את הקווים. באופן אבסורדי ומאוד אפקטיבי, דווקא הסרט הפייסני הזה על זוהר ועל יחסיו עם החילוניות ממחיש עד כמה הדברים השתנו: כשאיבדנו את זוהר לחרדים זאת הייתה שיחת היום, השבוע, השנה. היום נשארו לחילוניות כל כך מעט סמלים שמי נעצר להתאבל בכלל על עוד גאון שהתחרפן או להתגעגע לימים שאורי זוהר היה מישיר מבט למצלמה ושואל "אני יפה?".
העשייה של רוזנברג וסגלוביץ' מדודה כל כך שאני מתקשה לדמיין משהו מהותי שמתפלק להם, ובכל זאת אני תוהה אם הם התכוונו שבמובן הספציפי של הקרב על פרצופה של המדינה, הסרט שלהם ייצא פחות מפייס ויותר מדכא. כך או כך, כל בר דעת חילונית צריך לראות את "אורי זוהר חוזר".