לא חסרים סרטים עם הצתה מאוחרת, שלוקחים את הזמן שלהם ולאט-לאט "גדלים עליך", כמו שאומרים שם בלועזיה. "בלי דם" של יוסף "ג'ו" אל-דרור זימן לי חוויית צפייה כאילו דומה, אבל לא באמת: הסרט הזה לא גדל עליי בשום שלב, אבל בצאתי מהאולם נוכחתי לגלות שהוא הצטבר לי. ושלמרות ההתחלה המגומגמת, הקצב הבעייתי, סצנות הסרק הרבות ובעיית הדיאלוגים החמורה, כל העת התבשל שם על אש קטנה סיפור מצוין, מורכב ומצחיק. למען האמת, במבט לאחור זה נראה פתאום כמו מהדורה ישראלית של "קיס קיס באנג באנג באנג" או "בלשים בע"מ", שני הסרטים הכבירים (והלא מוערכים דיים, לטעמי) שכתב וביים שיין בלאק ושנמצאים בדיוק באותו אזור מחייה חמקמק של "בלי דם": המותחן הקומי המטורלל, אני מניח שאפשר לקרוא לזה.
הסיפור הזה מתחיל כשגיבורנו, מחזאי לשעבר ומורה לתיאטרון בשם מאני (דני איסרליש), מנהל ברחוב דיאלוג מקרי - או שמא מקרי לכאורה? - עם ספקית הוויד של זוג החברים הכי טובים שלו (דנה מיינרט ואודי רוטשילד). מאני לא מעלה בדעתו שהאינטראקציה הקצרצרה הזו תפתח את שעריו של גיהינום מאוד ספציפי שיכלול חקירה משטרתית אינטנסיבית בידי שוטר עם חוש הומור אכזרי (ששי סמוכה), חשיפה של עברו הצבאי, סכנה ממשית בהסתבכות דיפלומטית, והחמור מכל מנקודת מבטו של סטלן תל אביבי: גיחה לירושלים.
פתחתי את הביקורת הזו בערימה שלמה של ריג'קטים ולא אחזור על כולה, אבל אתעכב על שתי הבעיות שמונעות מהסרט לשלב הילוך בשליש הראשון שלו: דיאלוגים כל כך "כתובים" שבמקום לשמוע אותם אתה יכול ממש לראות לנגד עיניך דף A4 בפורמט תסריט, וקצב איטי-מהורהר שאמנם הולם במובן מסוים את התמה הסטלנית של אל-דרור, אבל הופך את השלב הקריטי של האקספוזיציה למתיש על גבול הלא-צליח. בהקשר הזה, סרטים אמנם נוטים לסבול מכרס איפה שכל גבר יודע שכרס עלולה להופיע - אתם יודעים, האזור הכללי של האמצע - אבל חלק מהמוזרות הקצבית של "בלי דם" הוא שהסרט הזה מתחיל לצבור מומנטום איפה שתשעה מכל עשרה סרטים צוברים שומן.
עכשיו, מעניין: אלמלא לדעתי שהסרט הזה נכתב ובוים בידי אחד מהכותבים של "החמישייה הקאמרית", האם הייתי שם לב ש(בעיקר בשלב הבעייתי של ההתחלה, אבל לא רק) הדיאלוגים אשכרה נשמעים כמו "החמישייה" - אבל למרבה הצער, לא במובן של קלאסיקה ישראלית אלא במובן של עד כמה הומור אדג'י לזמנו עלול להתיישן בתום מספיק שנים? וואלה לא יודע, אבל אין לי ספק שאם יש בסרט הזה בוסריות - וברור ומובן שיש בו, זה סרט ביכורים אחרי הכל - הרי שהיא מתבטאת בראש ובראשונה באותם דיאלוגים סמי-סוריאליסטיים שהיו חידוש מרענן בשנות ה-90 והיום נשמעים מאולצים, מתאמצים ובאופן טבעי גם מאוד מיושנים. בכלל, הסוריאליזם-לייט שקיים בכל רמות הכתיבה של אל-דרור מביא יותר נזק מאשר תועלת. חבל שלא הופקו כאן לקחיהם של שני הסרטים של בלאק שהוזכרו לעיל, כי גם בהם יש משהו סוריאליסטי, אלא שהוא ממונן באופן פשוט מושלם. לא פחות חשוב מזה, האסקלציה - חלק בלתי נמנע מהמבנה של המותחן הקומי המטורלל - נבנית בהם באופן מדוד שהופך אותם בדיוק לסרטים מהסוג שגדל עליך (כלומר, בהנחה שהם לא מתאימים לך מהרגע הראשון).
נדמה שמשהו בטון המפוספס של "בלי דם" משתלט גם על עבודתם של אנשי הצוות המנוסים שעבדו עם אל-דרור; אולי זה משהו אחר, אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, הצילום והעריכה (בהתאמה של שי גולדמן ואריק להב ליבוביץ') לא עומדים ברף הגבוה מאוד שהשניים האלה העמידו בסרטים קודמים (גולדמן ב"ביקור התזמורת" ו"מעבר להרים ולגבעות", ליבוביץ' ב"שש פעמים" וב"אפס ביחסי אנוש", ולשניהם יש די והותר עבודות קודמות נהדרות אחרות). בעיית הדיאלוגים מצדה מונעת מהשחקנים להתבלט לטובה, ועדיין, ברשימת נקודות הזכות של "בלי דם" מגיע מקום של כבוד לסמוכה, מיינרט ורוטשילד. בעוד שאיסרליש מתקשה לשכנע בתפקיד הראשי, דווקא שחקני המשנה מצליחים להוציא את המיטב מהטקסטים הבעייתיים ולספק את הפאנץ'-ליינים הטובים ביותר בסרט.
אוקיי, זה המקום להזכיר: בשורה התחתונה זה סרט שכשחושבים עליו ברוורס, מגלים את כל הדברים היפים שמסתתרים בו בצפייה ליניארית (כמה הולם שהדבר הזכור ביותר מהטריילר שלו הוא הרגע שבו הסרט נגלל לאחור, וכמה חבל שההברקה הזאת לא קיימת בסרט גופא). אבל האם שווה ללכת לסרט הביכורים של יוסף אל-דרור? בעוד שאתקשה להשיב בחיוב גורף, נדמה לי שאין גם שום סיבה נחרצת להשיב על השאלה הבינארית הזאת בשלילה. ובינינו? יש לי תחושה לא מבוססת, אבל מאוד נוכחת, שאם תגיעו לסרט הזה במצב הצבירה שבו נמצאים גיבוריו במשך חלק לא מבוטל מהעלילה, תיהנו ממנו יותר מכפי שאני נהניתי כשהגעתי אליו, איך לומר, נטורל.
