"היום שאחרי לכתי", סרט הביכורים דל התקציב של נמרוד אלדר, סובל מסדרה של בעיות אופייניות הן לתקציבו והן לחוסר הניסיון של הבמאי-תסריטאי שלו. הוא עני ויזואלית, בדגש על עכירות כללית וצבעוניות דלוחה (נדמה לי שזו פחות בעיה של הצלם איתי מרום, ויותר חוסר אמצעים להעניק טיפול דיגיטלי ראוי לחומר הגלם); הוא משונה מבנית, עם סיפור צדדי שמשתלט על צביר גדול מדי של דקות מסך; ובעוד שלרוב אורכו הוא שומר על רמה גבוהה של אמינות, הכתיבה בסצנות השיא הרגשיות מוצלחת פחות מאשר בפעילות האמוציונלית השוטפת.
"היום שאחרי לכתי" הוא גם סרט שהוצג ביותר מ-30 פסטיבלים בינלאומיים וחזר מכמה וכמה מהם עם פרסים וצל"שים, ושזכויות השידור שלו נמכרו ל-HBO. עכשיו, זה לא שנסתתרה בינתם של 30 ומשהו לקטורים ברחבי הפלנטה או ש-HBO לקחה לעת זקנה החלטה אסטרטגית לשנות כיוון מאיכות לכמות: זה שהבעיות של הסרט הזה בטלות מול האופן שבו הוא בונה מערכת יחסים מורכבת בין אב לבתו המתבגרת, ויותר מזה - מול ההופעה של זוהר מידן בתפקיד רוני, תיכוניסטית שאיבדה את הרצון לחיות.
מנשה נוי הוא יורם, וטרינר אתאיסט/ שמאלני/ לא זמין רגשית שנסיבות שלא ניכנס אליהן כאן השאירו אותו לבד עם בתו. ניכר שיורם לא מודע ל - או לא מסוגל להתמודד עם - השפעת היעדרה של האם על רוני, אבל לילה אחד היא הולכת רחוק מספיק כדי להבהיר ליורם שהוא עלול לאבד אותה.
במסגרת אותו גליץ' מבני שהזכרתי, החלק החלש ביותר בסרט הוא יציאת אב-בת למסע אל ים המלח, שם גרים בני המשפחה המורחבת. בין הבולענים לנופים המדבריים אנחנו מכירים בין היתר את אחיה של האם (אלון נוימן), את גיסתה (שרית וינו אלעד) ואת אמה (מירי אלוני); אלו דמויות מאופיינות היטב ומשוחקות היטב, רק שהן שלא תורמות כמעט כלום למהלך התקין של העלילה בעוד שהמטאפורה של ים המוות מניחה על הסרט הכבד-ממילא עוד משקולת מיותרת.
לנמרוד אלדר בן ה-43 יש רקורד של עורך ("היורד למעלה"), תסריטאי ("מנתק המים") ומעצב פסקול. אני מקווה שהוא ינצל את השוונג הנוכחי וימשיך לביים, כי כשסרט הביכורים שלו נמצא באלמנט שלו - כשאלדר מעביר באמצעים מינימליים ומינימליסטיים את סך התסכול והחרדה של אב שרואה את הבת המתבגרת שלו על סף תהום ולא יודע איך לגרום לה לעצור - "היום שאחרי לכתי" נעשה כל כך אפקטיבי רגשית שהוא כמעט קשה מנשוא. אם היצירה הזאת לא הייתה יוצאת לרגע מהדירה שהם חולקים, מהניסיונות המכמירים-מגוחכים שלו להגיע אליה ומהצער שמסתתר מתחת לגלגול העיניים התמידי שלה - אז האמת, אני לא יודע איך אומרים "דיינו" ביחיד, אבל זאת הנקודה. כאב למתבגרת בעצמי, אני יכול לומר לכם באחריות מלאה ובלאות מצטברת ש"היום שאחרי לכתי" עושה עבודה פשוט נפלאה בתיאור יחסי האב-בת הספציפיים האלה.
ובסוף בסוף, הסרט הזה הוא זוהר מידן. רק אחרי הקרנת העיתונאים גיליתי שמדובר בשחקנית בת 30; זה די מדהים כי היא לגמרי עוברת כתיכוניסטית, אבל בעיקר מדהים כי פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מידן היא שחקנית תיאטרון שלא הכרתי עד להופעה הזאת, ושחקנים שאינם מזוהים אצלנו בראש עם דמויות קודמות נוטים באופן טבעי להיטמע יותר בדמויות שלהם (שוב, לפחות אצלנו בראש), אבל לא הוגן ובעיקר לא נכון לומר שזה הסיפור כאן: הסיפור הוא שמידן נותנת הופעה פשוט אדירה שממצבת אותה באחת ככוח טבע שהקולנוע הישראלי חייב למנף לאלתר.
נדמה לי שאני נוטה חיבת יתר לביטוי "שלם שגדול מסך חלקיו"; "היום שאחרי לכתי" הוא מקרה מובהק של ההפך, של חלקים שגדולים מהשלם, אבל הוא עדיין ראוי מאוד לתשומת הלב שלכם. הוא והיא, שחקנית שפורצת מתוך הסרט הזה בדיוק כמו קלישאת פרשני הספורט ההיא, "מלוע של תותח".