"פוטלוס" בן 40. עם "פלאשדאנס" שיצא שנה לפניו ו"ריקוד מושחת" שהופיע שנתיים אחריו הוא משלים את הטרויקה של הסרטים המוזיקליים - אם כי לא מיוזיקלס, כי אף אחד מהם אינו מחזמר - שהגדירו את שנות ה-80, לטוב ולרע (ולקרינג'. פשוט צפו בהזדמנות ב"פלאשדאנס", סרט על רקדנית פיתוי בלילה/רתך ביום).

לא תכננו לחגוג יום הולדת ל"פוטלוס". רעייתי ואני - תמיד חלמתי לכתוב את זה - פשוט נפלנו עליו במקרה בנטפליקס. היא הביעה סקרנות מילניאלית לגבי המאובן הקולנועי הזה, אני זיהיתי הזדמנות להתנשא על החורים בהשכלה התרבותית שלה, ולחצנו פליי. הנחתי שננטוש כעבור 20 דקות של תסרוקות אייטיז בלתי אפשריות, אבל מצאנו את עצמנו נסחפים. עם ההופעה של קווין בייקון, ברור, אבל גם עם הסיפור על הנער שרוצה רק לרקוד בעיירה שבה אסור לעשות את זה.

מה שהפתיע אותי יותר מכל היה הכתיבה. עבר עידן גיאולוגי מאז שצפיתי בסרטו של הרברט רוס, ואצלי בראש הוא קוטלג תמיד כסרט-מרד-נעורים; נדמה לי שאני לא לבד בתפיסה הזו, וברור שהיא לא לגמרי תלושה, אבל הצפייה הנוכחית הבהירה לי ש"פוטלוס" הוא בעצם לא סרט על שום סוג של מרד - על אלא דור שמחפש את האישור של הוריו, ועל הורים שמחפשים דרך חזרה ללבבות של ילדיהם.

אני זכרתי את הדמות שמגלם ג'ון לית'גו כמטיף מרושע שאוסר על ריקודים, אבל התסריט מאת פיט פיצ'פורד עושה משהו הרבה יותר מעניין: הוא מציג את האיש הזה כמי שמתמודד עם פוסט-טראומה לאחר שבנו נהרג בנסיבות של הוללות נעורים. זה מסביר לא רק מה יש לו נגד רוקנרול, אלא גם למה הוא מצר את צעדיה של בתו/הקראש של בייקון, הדמות שמגלמת לורי סינגר תחת אחת מרעמות השיער היותר ביזאריות של דור תש"ם.

תקציר הוגן של "פוטלוס" יהיה "נער מגיע לעיירה שבה נותן את הטון מטיף שאיבד את בנו, ושמאשים בכך את תרבות הרוקנרול. לאט ובסבלנות מצליח הנער לשכנע את המטיף ולמעשה את העיירה כולה שאין מה לחשוש ממוזיקה ומריקודים, ובסופו של דבר מצליח אפילו להרים נשף שכל הצעירים שותפים לו וכל ההורים מריעים לו". זה *ההפך הגמור* ממרד נעורים, וזה תקציר שהיה סביר רק בשנים שבהן "פוטלוס" נכתב: כשבבית הלבן ישב רונלד רייגן, הנשיא הראשון שעשה את אמריקה "גדולה שוב". 

הוליווד לא מייצרת הלכי רוח פוליטיים, אבל היא תמיד ידעה להדהד אותם. כמו שסרטי הפרנויה של שנות ה-70 שיקפו את התגובה לקריסת ממשל ניקסון סביב פרשת ווטרגייט, כמו ששנות ה-90 הדהדו את הליברליות ואת המוסר הגמיש של ביל קלינטון, ככה שנות ה-80 בהוליווד שיקפו את הפטריוטיזם מלא הפאתוס ואת ערכי המשפחה של רייגן - בסרטים כמו "רמבו" מצד אחד ו"פוטלוס" מצד שני. אפשר (וכנראה צריך) לצחוק על הפומפוזיות והסכריניות שזה הכתיב, אבל מה שיפה (ואירוני, וגם סתם מעניין) בקשר ל"פוטלוס" הוא שדווקא השלמון של פיצ'פורד להלך הרוח הרייגניסטי - זה שפשוט לא יכול לסמן את אב המשפחה כאיש הרע, על אחת כמה וכמה אם הוא גם המנהיג הרוחני של הקהילה - יצר דמות עגולה במקום הבאד-גאי הגנרי שהיה כנראה נכתב בהוליווד תחת כל נשיא אחר.

אז קווין בייקון לא מורד אלא מרפא. ולורי סינגר לא מתכחשת לאביה אלא מחפשת דרך חזרה אל החיבוק שלו. והרוקנרול אינו אדג'י או מסוכן, אלא גשר בין דורות. יש בזה משהו מעורר התנגדות מבחינה אידיאולוגית, אבל הנה שוב אותה אירוניה: דווקא זה הופך את "פוטלוס" לסרט הרבה יותר מעניין מזה ששכב לי 40 שנה בראש.

וחוץ מזה, הסצנה שבה בייקון מלמד את כריס פן לרקוד היא עדיין אחד המונטאז'ים הכי כיפיים בתולדות הקולנוע. אז זהו.