אוכל מהיר, מילים מבריקות

לפני כל דיון על הסרט "המייסד", צריך לומר מילה על הטריילר שלו. אבל זאת מילה שלא יפה לכתוב, אז אסתפק בתחליף: גלל. הטריילר הזה הוא חתיכת גלל. מצד אחד מצליח לגלות ה-כל על העלילה – ההתחלה, האמצע, אפילו הסוף – ומצד שני נכשל לחלוטין בהעברת אפילו שמץ מהקטע של הסרט. מהמהות שלו. כי בעוד שהטריילר מרמז על ביוגרפיה קולנועית סטנדרטית של איש מבריק שהצליח בכוחות עצמו, "המייסד" הוא סיפורו של אדם שגנב רעיון גאוני של מישהו אחר וניכס אותו לעצמו ללא כל נקיפות מצפון. המהות, הקטע, הוא סרט על גלל של בנאדם. קצת יותר מעניין מיצירה על יזם מתחום המזון המהיר, אני בטוח שתסכימו.

מייקל קיטון הוא ריי קרוק, סוכן-נוסע עם עבר ארוך וכושל של מזימות התעשרות מהירה. כשאנחנו מתוודעים אליו הוא מנסה ללא הצלחה למכור מערכת חדשנית ליצירת מילקשייקים, המצאה שמביאה אותו לפתחה של מסעדת "מקדונלד'ס" המקורית. קרוק פוגש את הבעלים-אחים מוריס "מק" מקדונלד (ג'ון קרול לינץ' המקסים) וריצ'רד "דיק" מקדונלד (ניק אופרמן הגם מקסים), שחושפים בפניו את סוד ההצלחה של הדיינר הקטן שלהם: שיטת סרט נע לייצור מזון. תכלס המיזם הראשון בתולדות המסעדנות האמריקאית שראוי לתואר "מזון מהיר".

ברגע שקרוק נחשף לשיטות העבודה של האחים מקדונלד, הוא מבין שהם עלו על רעיון אדיר. לאחר ומשא ומתן – ולאחר שהוא ממשכן לטובת העניין את ביתו בלי לערב בהחלטה את אשתו (לורה דרן) - קרוק משכנע את האחים לתת לו את המפתחות להפיכת מקדונלד'ס לרשת בשיטה של זיכיונות. לכאורה, השאר הוא היסטוריה. בפועל, מה שהסרט מגולל מהנקודה הזאת ואילך הוא לא פחות ממדהים. ליתר דיוק מדהים פעמיים: פעם אחת כסיפור שהיה באמת ופעם שנייה כסרט שמישהו אשכרה הלך והפיק.

מאז 2004 נערך בהוליווד הטקס השנתי של ה"בלאקליסט": כותבים, מפיקים, במאים ושחקנים מדרגים את "הרשימה השחורה" של התסריטים הטובים ביותר שלא הופקו באותה שנה. התסריט של "המייסד" דורג במקום ה-13 בבלאקליסט של 2014, וזה לגמרי הגיוני משני טעמים: ראשית מפני שהכתיבה של רוברט סיגל ("המתאבק") קרובה מאוד למושלמת, ושנית כי מי פסיכי להפיק סרט שחושף את אימפריית "מקדנולד'ס" כפלגיאט.

התשובה היא FilmNation, שהלכה והשקיעה בתסריט הלא-מופק של סיגל. באורח שמעיד לא מעט על תרבות חופש הביטוי בארה"ב, מקדונלד'ס לא ניסתה למנוע את הפקת הסרט או הפצתו – סגנית נשיא FilmNation אישרה את הדברים בראיון ל"הוליווד ריפוטר" – אבל גם בניכוי הסיבוך המשפטי, הסרט הזה הוא חתיכת סיכון. כלומר, כמה פעמים ראיתם סרט שהגיבור שלו עונה להגדרה האלמותית מתוך "מאחורי הסורגים", "מניאק שיודע שהוא מניאק"?

שני הסרטים הדומים ביותר ל"המייסד" – סרטים שסיגל עצמו טוען שהשפיעו עליו בעת הכתיבה - הם "הרשת החברתית" ו"זה ייגמר בדם". אלא שבשניהם היו גורמים מצמצמי סיכון קופתי: "הרשת" נשען על ההייפ המטורף סביב פייסבוק בשנת יציאתו ואילו "זה ייגמר בדם" נישא על המכובדות המשותפת של דניאל דיי לואיס והבמאי פול תומאס אנדרסון. ג'ון לי הנקוק ("להציל את מר בנקס", "הזדמנות שנייה") הוא לא בדיוק במאי ששמו גורם לאנשים לקנות כרטיסים לסרטים, ואילו מייקל קיטון הוא אפילו לא "זוכה האוסקר מייקל קיטון" לאחר שהפסלון ההכרחי שלו על "בירדמן" נשדד לאור הזרקורים בידי אדי רדמיין ימ"ש. אז שוב, סיכון.

"המייסד" עוד לא יצא בארה"ב או באיזשהו שוק גדול אחר, ואני אשכרה מחזיק לו אצבעות קופתיות – מפני שהסרט הזה יכול להתוות את מה שיהיה הקולנוע האמריקאי בעידן טראמפ. הזכרתי את "הרשת החברתית", שנהנה לא רק מההייפ אלא גם מההנחה הקטנה שנעשתה שם למארק צוקרברג, שהוצג כמי שהקשיים החברתיים/ מיניים שלו דחפו אותו לגנוב את הרעיון של התאומים וינקלווס. התסריט של סיגל לא עושה שום הנחה כזאת לריי קרוק: הוא קפיטליסט נטול מצפן מוסרי שאנחנו בעדו רק מפני שגם אנחנו קצת כאלה. אנחנו והנשיא הנכנס.

ב"וול סטריט" אהבנו את גורדון גקו, אבל אפילו בשיא הנהנתנות של האייטיז – אפילו בסרט שהמשפט הזכור ביותר ממנו הוא "תאוות בצע היא טובה" – אוליבר סטון לא העניק שום האפי אנד לנבל הקפיטליסט שלו. ההאפי אנד של קרוק הוא עניין ידוע מראש מתוקף העובדה שאנחנו צופים כאן בהיווצרות של מיזם שאנחנו יודעים שהצליח – וזה גם מוסיף עוד אלמנט של סיכון, כי סוף ידוע מראש זה תמיד טריקי, וגם הולם להפליא את ראשית הקדנציה של דונלד טראמפ.

לזהותו של האיש בבית הלבן יש בדרך כלל השפעה דרמטית על אופי הסרטים שנעשים בתקופתו. לפעמים זאת השפעה ישירה – "וול סטריט" ולצורך העניין "רמבו" היו בבואה מושלמת של שלטון רייגן – ולפעמים תגובת נגד, כמו שסרטי הפרנויה של שנות ה-70 התמודדו עם הקטסטרופות של ריצ'רד ניקסון. אם "המייסד" ייסד את הקו ההוליוודי תחת טראמפ – כל האמת בפרצוף, אם לסכם את זה בפשטות – אז מנקודת המבט שלי זה מתקזז חלקית עם עצם הבחירה באיש הזה לתפקיד הזה.

אז "המייסד" הוא סרט נועז בדרכו והולם לזמנו, והוא גם סרט מצוין. מרתק לכל אורכו, ועל הדרך כופר לחלוטין בשורה שלמה של קונבנציות הוליוודיות ואמריקניות. לצורך העניין, הוא מצליח לגרום לאחים מקדונלד – להזכירכם, המייסדים האמיתיים של מקדונלד'ס, אבות המזון המהיר – להיראות כמי שניסו לייסד אוטופיה סוציאליסטית של המבורגר לכל פועל. איזה ראש.

רק כדי לסגור פינה פתוחה, ההשוואה התקפה ביותר ל"המייסד" היא אכן "זה ייגמר בדם", שגם בו היזם חסר המצפון לא זוכה לגאולה ולא מבקש אותה, וגם בו מוצג הקפיטליזם כיורש הטבעי של הנצרות. אבל סרטו של פול תומס אנדרסון הוא חוויית צפייה כבדה, מפותלת, תובענית. "המייסד" מייצר אמירה לא פחות קודרת בעודו כיפי, כמעט קליל בניכוי המשמעויות של הדברים. 

מה שכן, אם מותר להיות קצת חזיר - ומהו "המייסד" אם לא היתר להיות קצת חזיר – אז לסרט הזה הגיע במאי טוב יותר. לג'ון לי הנקוק אין שום טביעת יד או עין ייחודית, וככל שהתסריט של סיגל יוצא דופן, ככה הבימוי של הנקוק שמרני ונטול מעוף. מצד שני אני סאקר של עשייה קולנועית; אם כל הנזק המצטבר של הנקוק מרחיק מבחינתי את "המייסד" רק כוכב אחד מציון מושלם, זה צריך לתת לכם מושג על האיכויות של שני העמודים האחרים שמחזיקים את המבנה המפואר הזה עם קשתות הזהב: המילים של רוברט סיגל והקול של מייקל קיטון.