מה שבאמת הפתיע אותי ב"סקין" הוא שהסרט הזה באמת הצליח להפתיע אותי. זו לא סתם התחכמות: הטריילר, הדמיון הבלתי נמנע ל"אמריקה X" הקלאסי, העובדה שרק לפני חודשים אחדים ראינו את הסרט הקצר זוכה האוסקר של אותו במאי - שהופץ תחת אותו שם, ומספר סיפור שונה מאוד אבל בנושא מאוד דומה - כל הנ"ל הצטברו לכדי הנחה מוקדמת שכבר הייתי בסרט הזה, סרט על בחור לבן ששונא שחורים ומוכן לבצע פשעים בשמה של השנאה הזאת. בוודאי תסכימו שזה נשמע כמו הדבר האחרון שביכולתו להפתיע, אבל זה בדיוק מה שעושה הבמאי-תסריטאי גיא נתיב כמעט בכל פנייה.
זה לא עניין של טוויסטים. להפך, "סקין" מסרב למתוח את הצופה במובן הזה: מוקדם מאוד בתוך הסרט אנחנו רואים את הגיבור, חבר צעיר בתנועת עליונות לבנה קיצונית, מסיר את אחד הקעקועים הבולטים שמכסים את פניו; הפלאש-פורוורד הזה הוא חלק מסדרה שלמה של בחירות, הן בשלב הכתיבה והן בחדר העריכה, שמעידות על החלטה מושכלת של נתיב לומר לנו מראש - כן, זה סרט על ניאו-נאצי שהתפכח. אבל "סקין" לא מציג את הגיבור שלו כמי שחווה בהכרח מהפך נפשי: מה שעובר עליו ומכתיב את הטון של הסרט כולו דומה הרבה יותר לסיפור על גמילה, רק שבמקום סמים או אלכוהול (אם כי האחרון מככב בסרט, ונדמה לי שלא במקרה), הרעל כאן הוא שנאה וג'יימי בל מגלם אדם שעובר גמילה כואבת ממנה. גמילה קשה, מסריחה, עם קריזים ונפילות בחזרה לחומר, כמו שקורה כמשנסים להיפטר מכל סם קשה.
הגישה הזאת לא רק מבדילה את "סקין" מ"אמריקה X", שהציג גישה פסיכולוגיסטית יותר (ובמובנים מסוימים גם ספרותית יותר) לסיפור חיים דומה: היא גם מעמידה את סרטו של נתיב במקום ייחודי בהיסטוריה של הטיפול הקולנועי בגזענות. אני לא זוכר שראיתי גישה דומה, תובנה דומה בקשר לאופי של השנאה. או שבעצם כן ראיתי, או ליתר דיוק שמעתי, אבל זאת הייתה רק סצנה קצרה אחת מתוך "מיסיסיפי בוערת" הנהדר. "שנאה", אומרת שם פרנסס מקדורמנד במונולוג שאני מצטט בכל הזדמנות, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".
בסרטו הקלאסי של אלן פרקר זאת הייתה הערת שוליים, כאן זאת התמה כולה: שנאה אינה מוּלדת אלא נרכשת. כשדוחפים לך אותה אנשי מכירות שיודעים מה הם עושים, זה לא שונה מהדילר שנותן לך את הראשון בחינם כדי שתחזור בשביל עוד. אתה תחזור.
סוג של שיר
אנחנו פוגשים את הגיבור, בריאון ווידנר, כשהוא חבר מן המניין בקהילה סגורה של אנשי עליונות לבנה שמתפקדת כמשפחה חלופית מטורללת. המנהיג הבלתי מעורער הוא פרד (ביל קאמפ), פוליטיקאי דמיקולו ודמות פטריארכלית קלאסית, אבל אשתו שרין (ורה פרמיגה) היא אפילו יותר דומיננטית בניהול היחסים המורכבים בין הצעירים הלהוטים וחדורי השנאה שהם הילדים-מאמינים של המשפחה-כת הזאת.
מהרגע הכמעט-ראשון ברור שבריאון חי בקונפליקט בין הרעל שמחדירים לו לווריד ואיזו עדינות טבעית, מצפון אם תרצו לקרוא לזה ככה. זה נעשה מובהק באירוע המחולל של הסרט כולו: בריאון פוגש אישה צעירה בשם ג'ולי, אם יחידנית לשלוש בנות (דניאל מקדונלד מ"פאטי קייקס" וגם מ"סקין" הקצר), נשבה בקסמה ובקסמן ומתחיל בתהליך הארוך והמייסר של התרחקות מהקונקשן שלו, ממקור הסם של השנאה.
סרטים שעוסקים בגזענות, בוודאי בעידן ההס-פן-תעליב הזה שאנחנו חיים בו, עלולים לגלוש בקלות למחוזות הטפת המוסר. "סקין" נמנע מהמלכודת הזאת לאורך 118 דקותיו; במקום לפנות אלינו כמו המורה ההוא מ"סאות' פארק" לאמור "אלימות על רקע גזע זה רע, מממ קיי?", נתיב שולח יד לבית השימוש של אמריקה ומוצא בתוך החרא גוונים של אנושיות ושל חולשות אנוש, מאתר סימני אהבה אפילו בין אנשים שהשנאה מאכלת אותם מבפנים, מוכיח לנו שאפשר להרגיש בבית אפילו באחד ממדורי הגיהנום אם באת מהרחוב. זה סרט מחוספס מאוד בקצוות - שני זוגות שישבו בסביבתי נטשו את האולם במה שנראה כתגובה לאלימות הגרפית - אבל הליבה שלו עדינה, כמעט לירית, והוא מצליח לייצר תובנות מפתיעות על נושאים שבאמת לא האמנתי שיש מה לחדש בקשר אליהם.
כל זה הוא עדות לכתיבה של נתיב, אבל "סקין" לא היה הסרט שהוא בלי העבודה הנהדרת של צוות השחקנים - החל בבל, עבור במקדונלד (היא הייתה מצוינת ב"סקין" הקצר והיא אפילו מצוינת יותר כאן) והדגש את פרמיגה, תמיד שחקנית אדירה, כאן בתפקיד כפוי טובה שהיא מפצחת באופן מושלם.
יש לי גם תלונות, ראשית לצילום שלא עומד בסטנדרט של הכתיבה והמשחק, ושנית לבעיה מסוימת בפיתוח הדמויות: דווקא מפני שנתיב עושה עבודה נהדרת עם הגיבור, עם זוגתו ועם אמו המאמצת, זה מבליט את הכישלון היחסי בפיצוח הדמות של פרד כמנהיג של כל העסק. אותו הדבר נכון לגבי דריל (מייק קולטר), לוחם זכויות אזרח שנוכח בסרט לכל אורכו ונראה יותר מסומן מאשר מובן. אבל באמת שמדובר בבעיות מינוריות בתוך הצלחה מאז'ורית.
סוג של היפ הופ
כנראה זה לא מאוד מפתיע שבדרך חזרה מהפרמיירה של "סקין" זמזמו לי בראש שירים של אמינם. הרי כשהוא במיטבו, גם התמלילן המבריק הזה יודע ללכת למקומות הכי מטונפים בנפש האמריקאית ולהביא משם שירה חכמה ומרגשת, עוקצנית ונוגעת.
נתיב הולך אל שורשי השנאה, אל המורכבות שבגללה אפילו אנשים מצפוניים מסוגלים למעשים חסרי מצפון. האלימות כאן אינה תכונה; היא אופציה עומדת, סכנה שאורבת לסוג מסוים של נפש כמו כל התמכרות אחרת. ואם בדקות הראשונות של הסרט התרשמתי בעיקר מהיכולת הכמעט נונשלנטית של נתיב לברוא את העולם שבו חי הגיבור, הרי שבסופו מצאתי את מתפעל מהמכלול של אותנטיות משכנעת, קצב נהדר ויכולת לרגש דווקא מתוך המקומות האפלים ביותר.
קיצר, לכו לראות את "סקין". זה כמו לשמוע את אמינם.