פתאום 30

אחד הוויכוחים העקרים ביותר והמהנים ביותר שעכברי סרטים אוהבים לנהל הוא בסוגיית "השנה הקולנועית הגדולה מכולן". מחנה 1999 מצביע על הצביר הלא סביר של "אמריקן ביוטי", "המטריקס", "מועדון קרב" ו"מגנוליה"; ישישי 1977 מדברים במונחי סרטים שהיו גיים צ'יינג'רז לסוגם ולסוגתם, "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" ו"הרומן שלי עם אנני"; לי יצא לכתוב כאן לאחרונה על החשיבות העצומה של 1967 בהיסטוריה של הקולנוע האמריקני - חשיבות שבתכלס עולה על סך הסרטים הגדולים שיצאו באותה שנה. אבל מה לגבי שנת הבציר הקולנועית שבדיוק חוגגת 30? 

1987 כנראה אינה השנה הכי טובה או הכי חשובה בתולדות הקולנוע, אבל היא ראויה לתואר משלה, ובהפרש עצום מכל מתחרה אפשרית: מעולם לא יצאו בשנה אחת כל כך הרבה סרטים משפיעים, זכירים ונצחיים - מכל כך הרבה ז'אנרים שונים, לכל כך הרבה קהלים. אם משחררים קצת את גבולות הגזרה של ההגדרה הקולנועית ל"פולחן", אז הנה הצהרה גורפת נוספת: 1987 היא השנה הטובה ביותר אי פעם לסרטי פולחן.

רשימת הכותרים פשוט לא נגמרת, אז תגידו לי מתי לעצור: בפנטזיה ומד"ב יש לנו את "הנסיכה הקסומה", "רובוקופ" ו"הנרדף" (שבזמן אמת נתפס כ"עוד סרט של שוורצנגר", אבל היום נחשב בצדק לחתיכת טקסט קולנועי-נבואי על עידן הריאליטי); באקשן אנחנו מקבלים את "נשק קטלני" המקורי, את "מעקב צמוד" שילדי אייטיז יודעים לצטט עד היום ושוב את שוורצנגר ב"הטורף"; בפשע מתייצבים "שם המשחק" בבימוי דיוויד מאמט לצד "הבלתי משוחדים" בכתיבתו; בקומדיה הרומנטית - "מוכת ירח", מהסרטים הנדירים בתולדות הז'אנר שהיו מועמדים לכל האוסקרים הגדולים; ובקומדיה הלא-רומנטית - "בוקר טוב וייטנאם", "תקועים בדרך", "זרוק את אמא מהרכבת" ו"שלושה גברים ותינוקת".

חכו, אני רק מתחמם: 1987 היא השנה של "וול סטריט" ושל "מטאל ג'אקט", של "בייבי אריזונה" ו"המכשפות מאיסטוויק", "ריקוד מושחת" ו"חיזור גורלי", "נשיכות קטנות" (נו, "The Lost Boys") ו"מוות אכזרי 2" (אל תתנו ל-2 להטעות אתכם, זה סרט הבאמת-פולחן בטרילוגיה הזאת). אפילו סרטים שלא ממש שברו קופות, כמו "לבו של אנג'ל" ו"אנשי הפח", הם כיום קלאסיקות אייטיז מובהקות. שלא לדבר על מועמדים כבדים לאוסקר באותה שנה, כמו "משדרים חדשות" ו"אימפריית השמש" (ושלא להזכיר את "הקיסר האחרון", הזוכה הגדול בפסלונים וסרט שלא השפיע על כלום ושום דבר).

כיאה לשנת פולחן אמיתית, גם הסרטים הרעים והכושלים של 1987 היו לא סתם פלופים אלא קלאסטרפאקים של ממש, משל ושנינה לדיראון עולם – "מעבר לשיא" עם סטאלון, "שליטי היקום" (עיבוד הקומיקס המצחיק שלא בכוונה ל"Masters of the Universe" עם דולף לנדגרן בתפקיד הי-מן), "אישתר" של איליין מיי עם וורן בייטי ודסטין הופמן (שנחשב עד היום לאחת הקטסטרופות הכלכליות הגדולות בהיסטוריה של הוליווד), "מלתעות: הנקמה" (שבו הכריש לא רק נוקם אלא גם צועק), והיהלום שבכתר – "סופרמן 4" בהפקת "קאנון" של יורם גלובוס ומנחם גולן (שווה לצפות בדוקו "The Go-Go Boys" ולו כדי לעמוד על גודל ועומק הפלופ שזה היה).

"תאוות בצע היא טובה" (מייקל דגלאס, "וול סטריט"); "לא אתן שיתעלמו ממני, דן" (גלן קלוז, "חיזור גורלי"); "הוא מכניס את אחד מאנשיך לבית החולים – אתה מכניס את אחד מאנשיו לחדר המתים" (שון קונרי, "הבלתי משוחדים"); "אלוהים לקח מאדם צלע ויצר את חוה, אז אולי גברים רודפים אחרי נשים כדי לקבל את הצלע בחזרה" (דני איילו, "מוכת ירח"). "החיים הם כאב, הוד מעלתך. כל מי שאומר אחרת מוכֶר משהו" (קרי אלווס, "הנסיכה הקסומה") - אין לי צורך בגוגל כדי לתמלל את הציטוטים האלה; אני זוכר אותם בעל פה. חלק מזה קשור לעובדה שב-1987 הייתי בן 13 שעוד לא איבד נתחים מזיכרונו לעשב המתוק, אבל חלק גדול יותר קשור למעמד האיקוני של הסרטים האלה, לאזכורים ולפרודיות שהם גררו. לצורך העניין, אמנם אין לי סטטיסטיקה שתגבה את זה, אבל לא אופתע אם 1987 היא השנה הקולנועית הכי מצוטטת בתולדות "איש משפחה", הברומטר העל-זמני של הרפרנסים התרבותיים.

אז מה קרה לפני 30 שנה? איך זה שבאותו בציר הכרנו גם את הצמד ריגס ומורטאו וגם את השוט שבו פטריק סווייזי מניף את ג'ניפר גריי וגם את הסצנה שבה גלן קלוז מבשלת את הארנב של מייקל דגלאס? כל ניסיון לפענח את זה באבחה אחת, מלבד למשוך כתפיים ולומר "צירוף מקרים", יהיה מאולץ וכנראה מוטעה. אבל בפרפראזה על קטע סטנדאפ של וודי אלן משנות ה-60 – "אין לי מסר חיובי, האם תסתפקו בשני מסרים שליליים"? – אני מוכן להציע שלושה הסברים חלקיים במקום אחד שלם:

1) זאת השנה חסרת הבושה האחרונה של אמריקה. זה לא מקרה ש"תאוות בצע היא טובה" הוא המשפט הכי מצוטט מסרטי 87', כמו שזה לא מקרה שהטגליין של "נשיכות קטנות" היה "לישון כל היום, לחגוג כל הלילה, לעולם לא להזדקן, לעולם לא למות. כיף להיות ערפד". גם "סוד ההצלחה שלי", סרט שהיה להיט גדול ואיכשהו לא נשאר בזיכרון הקולקטיבי, הוא מעשייה נטולת בושה על צעיר (מייקל ג'יי פוקס) שמשקר את דרכו לפסגה בעודו מתאהב בצעירה (הלן סלייטר) ששוכבת את דרכה לשם. בלי מסכות, בלי תירוצים ובלי להתנצל. תאווה היא טובה.

הסרטים שיצאו ב-87', רובם לפני התרסקות "יום שני השחור" של הבורסה בניו יורק באוקטובר, קיבלו את האור הירוק ההפקתי שלהם ב-86'. השנה האחרונה שבה משטר רייגן נהנה מההילה של החזרת אמריקה לגדולתה, שבה הרוסים הרעים היו עדיין מאחורי מסך הברזל, שנה שרק בסתיו שלה צצה שערוריית "איראן-קונטרס". שנתיים לאחר "נשיכות קטנות" ו"וול סטריט" ייעלם מסך הברזל ומהדוקטרינה של רייגן יישארו בעיקר זיכרונות חמוצים, אבל ב-1987 אמריקה עוד הייתה הטובה, הצודקת, זאת שלא צריכה להתנצל על שום דבר. יצאו מזה כמה סרטים שהיעדר בושה הוא כל הקטע שלהם, ובדיוק ברגע הנכון – שנייה לפני שהביטוי "פוליטקלי קורקט" התיישב על השפתיים הקולקטיביות ואישה משוגעת שמבשלת לך את הארנב כי היא לא הפנימה את מעמדה כזיון חד-פעמי הפכה לנון-אופציה.

2) היה כסף לבזבז. לפני הנפילה של "יום שני השחור" היה לאמריקה יותר כסף משהיא יכלה להוציא. לכן הרפתקאות מטורללות כמו "אישתר" ו"סופרמן 4" ו"שליטי היקום" בכלל קרו, ואני עומד על דעתי ששנים פולחניות נמדדות בכשלונותיהן לא פחות (ואולי יותר) מאשר בהצלחותיהן. ושוב – צפו ב"The Go-Go Boys". העובדה שגולן-גלובוס הריצו בתקופה הזאת את האופרציה האמריקנית המטורללת שלהם זה מה שפרינס התכוון אליו ב"סימני הזמן".          

3) ולרגע עשו סרטים לכו-לם. סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס גרמו במו להיטיהם לשינוי מוחלט בקהל היעד של הוליווד, מהמבוגרים אל המתבגרים, אבל השינוי הזה לא קרה בבת אחת. אפילו לא בעשור אחד – לצורך העניין, זה שבין "מלחמת הכוכבים" ו-1987. מה שכן קרה הוא ששנתיים אחרי "בחזרה לעתיד" וחמש אחרי "אי.טי", הוליווד עשתה את מה שאינשאללה היינו רואים ממנה היום – יצירות קולנועיות מושקעות לכל הטווח האפשרי של הקהלים, הגילים והטעמים. ככה יצא שדווקא ספילברג עשה סרט לגדולים ("אימפריית השמש"), וג'ואל שומאכר ביים יצור כלאיים כמעט חסר תקדים כמו "קומדיית אימה למתבגרים" (שוב "נשיכות קטנות"), ורוב ריינר עשה אולי את הסרט-לכל-המשפחה המובהק הטוב בכל הזמנים, ההוא עם הנסיכה והענק והאיש עם שש האצבעות.

אם בכל זאת לבחור הסבר אחד למבול של 87', זה בכל זאת יהיה סוג של "צירוף מקרים" – אבל בחידוד ל"צירוף נסיבות". ההיסטוריה העולמית, הכלכלה האמריקנית והלך הרוח ההוליוודי איפשרו לזה לקרות, ואם אתם צעירים מכדי לזכור איך זה היה בזמן אמת, אז קחו מילה של אדם בסתיו ימיו: היה כיף, כל כך כיף, לאהוב סרטים ב-1987.

mako תרבות בפייסבוק