בורות היא אושר, אומרים הלועזים, והחוויה של הח"מ עם "שכונה על הגובה" מוציאה אותם צודקים. אין לי שום היכרות קודמת עם המחזמר מאת לין עמנואל מירנדה שזכה בארבעה פרסי "טוני", או עם הספר מאת קיארה אלגריה הודס שהוא מבוסס עליו; את הגרסה הקולנועית ראיתי ושמעתי טבולה ראסה, בלי לחנים שאני כבר יודע לזמזם או התפתחויות עלילתיות שאני כבר יודע שמגיעות, ונהניתי מכל רגע. כלומר, נכון שלא היו מזיקים לסרט הזה קצת *פחות* רגעים – 143 דקות זה הרבה מאוד זמן מסך ליצירה שרבים מהדיאלוגים בה מוּשָרים – אבל הבה לא ניטפל לקטנות. זה יופי של סרט, ומה שבאמת יפה זה שחלק מהיופי טמון בסירובו להתייפייף.
אנחנו בשכונת וושינגטון הייטס, ניו יורק. הקהילה כאן לטינית, ברובה דומיניקנית, והאווירה מזכירה יותר את "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי בשלב הטרום-אלים שלו מאשר, לצורך העניין, את "לה לה לנד". הכל מאוד ריאליסטי, ההפך הגמור מגדול מהחיים, אפילו קטן מהם אם זה אפשרי פילוסופית; אם פרנק סינטרה שר על ניו יורק ש"אם אצליח שם אצליח בכל מקום", אז הסרט הזה הוא על החבר'ה שלא יכולים להצליח שם.
בתוך הססגוניות האורבנית הכללית אנחנו נחשפים לשלושה קווי עלילה עיקריים: אוסנאבי (אנתוני ראמוס) חולם לעשות הגירה ברברס, לחזור לרפובליקה הדומיניקנית ולפתוח בר; נינה (לזלי גרייס) כבר הצליחה לצאת מהשכונה, ועוד ללימודים בסטנפורד, אבל מרגישה שתכף היא חוזרת הביתה עם הזנב בין הרגליים ולא יודעת איך יקבל את זה אביה (ג'ימי סמיתס); ונסה (מליסה באררה) לא מצליחה לשבור את מחסום הסטריאוטיפ העדתי ולשכור דירה; וחוץ מזה יש עניין עם כרטיס לוטו מנצח שנרכש בפיצוצייה שבה עובד אוסנאבי, רק שלא ברור מי מילא אותו והחיים של מי עומדים להשתנות.
שווה להתעכב רגע על הכרטיס הזה וספציפית על הפרס: 96 אלף דולר, סכום שזרק אותי ישר לקמפיין ה"בוא'נה זה אחלה כסף" המיתולוגי של "חישגד". אפילו כש"שכונה על הגובה" עוסק באוצר מהשמיים, זה לא ממש אוצר וגם לא ממש מהשמיים. הכל חלק מאותה מדיניות קטנה מהחיים שלכאורה מנוגדת לרוחו של המיוזיקל כז'אנר – הרי מהו מחזמר אם לא אסקפיזם טהור – אבל היא עובדת פשוט מצוין, כי האפרוריות המסוימת של חיי הדמויות והנטייה שלהן לשיר על זה יוצרת דיסוננס תמידי, בבירור מכוון ולחלוטין מבורך.
שוב כמו "עשה את הדבר הנכון", גם "שכונה על הגובה" מתרחש בעיצומו של גל חום שהוא גם מקדם עלילה בפני עצמו וגם מטאפורה. הסרט כולו ארוז בתוך סיפור מסגרת שבו אוסנאבי מתפקד כקריין או מספר; יש שקר מובנה בסיפור הזה, שקר שאמנת הספוילר אוסרת לעסוק בו, אבל אני מזכיר אותו כאן לא כחטא תסריטאי אלא כעדות לכך שהמחזמר הזה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה. לא בהכרח יותר עמוק, אבל הוא בפירוש גורם לצופה – או לפחות גרם לצופה הזה – לחשוב כל הזמן למה הוא מקווה לגורל X בשביל דמות Y. התשובה לא תמיד מובנת מאליה, ותמיד מעניינת.
כל זה לא היה קורה לולא סדרה של פגיעות בול ליהוקיות, בראש ובראשונה של ראמוס בתפקיד הראשי: שנים לא ראיתי הופעת פריצה כל כך מרשימה מצד אחד וכל כך צנועה מהשני, כאילו כולם חוץ ממנו מבינים שהנה נולד כוכב. גם באררה פשוט מצוינת, ואפילו הילד גרגורי דיאז – בתפקיד האחיין של אוסנאבי והסנג'ר שלו בפיצוצייה – משאיר רושם של מולטי טאלנט. אפשר רק לתהות איך היה הסרט מלוהק לו הופק בשנת 2008, כש"יוניברסל" החליטה לעבד את המחזמר; כך או כך, אחרי מיליארד ושבעה עיכובי פיתוח + קורונה, הסרט מופץ בסופו של דבר על ידי "וורנר" בבתי הקולנוע וגם ב"HBO Max".
הבמאי ג'ון מ. צ'ו ("עשיר בהפתעה") הבין מצוין את הווייב, ובמקום לכפות על הסרט את הגרנדיוזיות שמאפיינת את הרוב המוחלט של הסרטים המוזיקליים, מקפיד גם בהיבטים הקולנועיים של "שכונה על הגובה" להישאר בגובה העיניים (משחק מילים מכוון לגמרי, ותזכירו לי להגיד על זה מילה בסוף). זה ללא ספק משרת את הסרט, אבל גם מחזק את התלונה המשמעותית השנייה שלי עליו: כשהכל נגמר לא זמזמתי אף לחן שאינסטנט-התנחל אצלי בתודעה, וכשאני כותב 48 שעות לאחר הצפייה אין אף נאמבר שאני יכול לומר עליו וואלה, את *זה* אזכור. לכאורה כשל כשמדובר במיוזיקל, אבל בזמן אמת זה לא פגם בחוויית הצפייה-האזנה שלי בשום צורה.
וכעת, כמובטח, מילה על תרגום: השם המקורי הוא "In The Heights", התרגום העברי הוא "שכונה על הגובה", והמילה היא חרא.
שלום ותודה.