אם "קטן מסך חלקיו" או "גדול מסך חלקיו" הם תיאורים שכבר יצא לי להצמיד לסרטים, אז "משפחת סופר על 2" הוא מקרה יחיד ומיוחד של שלם זהה לחלוטין לסך חלקיו. בסרט הזה יש דברים נהדרים לצד תמוהים, פגיעות בול לצד החמצות מול שער ריק, וזה נכון בכל הרמות האפשריות: דיאלוגים מעולים אבל סיפור מקושקש, אקשן מופרז אבל קטעים קומיים עילאיים, דמויות שמתפתחות למקומות מעניינים אבל גם כאלו שסתם נמצאות שם. איגרא רמא ובירא עמיקתא, עכשיו בכרטיס אחד.
אנחנו מתחילים זמן קצר לאחר נקודת הסיום של הסרט הראשון. גיבורי העל עדיין נחשבים לא חוקיים, כך שבני המשפחה הסופרית מנסים לסגל לעצמה חיים נורמליים, אלא שהאינסטינקטים הגיבוריים חזקים מהם ומהר מאוד הם שוב נלחמים בפשע - ומקבלים בראש בגלל שובל ההרס שהם משאירים אחריהם. כשהמוניטין שלהם על הקרשים, מיליארדר בשם ווינסטון דיבור (בדיבובו של בוב אודנקירק) מציע לאמא ואבא בוב והלן (קרייג טי. נלסון והולי האנטר) להשיב להם את אמון הציבור באמצעות קמפיין שבפרונט שלו תעמוד הלן, אשת הגומי.
ההתפתחות הזאת משאירה את בוב כהורה יחידני-בפועל של הילדים וויולט (שרה ואוול) ו"דאש" (האק מילנר) ושל התינוק ג'ק-ג'ק, שמתחיל להפגין סדרה שלמה של כוחות-על בלתי נשלטים. לבוב אין הרבה עזרה פיזית או נפשית מלבד גיבור-העל פרוזון (סמואל ג'קסון), ומהר מאוד הוא מוצא את עצמו מותש ומובס, אבל כמובן שהוא לא יכול להודות בזה בפני הלן, שעסוקה בענייניה עם המיליארדר ווינסטון ועם אחותו אוולין (קתרין קינר), שפחות או יותר מסתובבים עם שלט ניאון של "משהו בנו הוא לא כפי שהוא נראה".
אמרתי שהסרט הזה כולו פערים, וזה שבין סיפור האח והאחות לסיפורה של המשפחה הוא כנראה הגדול ביותר. האחים לבית דיבור הם דמויות לגמרי לא מעניינות וכל ההתרחשות סביבם נראית כמו, האמת, מה שהיא: תירוץ חצי סביר להרחיק את הלן מהבית ולתת לבוב להצטרף לקבוצת "אבא פגום". אבל זה לא נגמר כאן, כי בעוד שההתמודדות של הלן עם מה שמצפונה אומר לה שהוא נטישה של הילדים - ובכך מחזק ומעמיק את דימוי אשת הגומי מהסרט הראשון, אחד הפיצוחים היפים אי פעם של דמות האישה שאיכשהו עושה הכל - ההצגה של בוב כגבר ישן שלא מוצא את הידיים ואת הרגליים האבהיות שלו היא קלישאה צפויה ודי מבאסת. וזה שוב לא נגמר כאן, כי הבינג סד דט, כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט - שחלקם הצחיקו אותי בעל כורחי, אבל מה זה משנה, עדיין הצחיקו - נוצרים בדיוק מתוך הסיטואציה המשומשת הזאת.
גם בין דמויות הילדים יש הפרשי טיפול עצומים. וויולט, המתבגרת האולטרה-רגישה, היא הלב הרגשי של הסרט כולו; ל"דאש" פשוט אין דמות; ואילו ג'ק-ג'ק יושב בדיוק על המשבצת של הסנאי מסרטי עידן הקרח (או לא סנאי, אף פעם לא ממש הבנתי מה זה היצור הזה שרודף כל החיים שלו אחרי אותו אגוז): הוא כאן בשביל לייצר צחוקים בכל רגע שיידרש. לא פחות, לא יותר.
השלם של "משפחת סופר על 2" זהה לסך חלקיו גם במובן הזה שאין שום דבק שמחבר בין החלקים האלה, רק אוסף של רעיונות שחלקם יפים אבל גם הם לגמרי לא מפותחים. אז כן, יש כאן תמה של דחיקת הגבר (האמיתי והקולנועי) לטובת האישה הקיק-אסית, אבל בוב לא באמת מתמרד כנגד המצב והלן לא באמת משלימה איתו, כך שזה לא מתפתח לשום דבר או מקום מעניין; וכן, יש כאן סיפור יפה ונוגע ללב על מתבגרת כל כך ביישנית שלפעמים היא בלתי נראית, אבל כמה פעמים כבר ראינו וריאציות על סיפור פרח הקיר?
"סופר על" המקורי הוא בעיניי אחד מסרטי האנימציה המאוזנים ביותר שנעשו אי פעם, עם אמירות מדויקות להפליא על משבר אמצע החיים לצד קטעי צחק-בקול-רם ואקשן עוצר נשימה. זה בעיקר היה מפגן בימוי בלתי נשכח של בראד בירד, שחוזר אל סרט ההמשך אחרי שהקריירה שלו לקחה אותו אל הלייב-אקשן ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", אבל גם אחרי הכישלון שלו עם "בחזרה למחר", שאכזב אותי לפחות כמו שהוא אכזב את הקופות. בירד אולי חזר לאנימציה עם תחושה שיש לו משהו להוכיח; זה הסבר אפשרי אחד לתחושת ה"תפסת מרובה" שמייצרות 117 הדקות הכל כך לא אחידות (והכל כך ארוכות בתחושה, תוצאה בלתי נמנעת של העומס הזה) שהן "סופר על 2". ואולי זאת פשוט פיקסאר, שבסרט ה-20 שלה - ורגע לפני שהאיש החזק ג'ון לאסטר הולך הביתה כי הוא החליט להיות גם הגבר החזק עם כמה נשים שעבדו תחתיו - כבר הרגילה אותנו לקבל סרטי ככה-ככה לצד יצירות מופת; קוֹקוֹאים לצד רטטוּי-אים.