זה עוד קורה, הקולנוע הזה?
מאז הסבנטיז אני רואה סרטים, מאז הניינטיז מבקר אותם, ולפעמים - בוודאי בשנים שחונות כמו זו הנוכחית - מתגנב לי החשש שזה נגמר, או לפחות דועך. שצודקים הטוענים שהבכורה עברה לטלוויזיה או שהמדיום פשוט מיצה את עצמו עצמאית. אבל אז מגיע סרט כמו "פרזיטים" ומתחשק לי לצעוק באמצע הרחוב, או למצער באמצע האופן ספייס: תראו את הדבר הזה. את הפלא פלאים הזה שיכול להתרחש רק בקולנוע.
זה סיפור פשוט, כמעט אגדת עם: בן למשפחה ענייה מקבל הזדמנות להיות המורה הפרטי של בת עשירים. ברגע שהוא מכניס רגל בדלת, גם אחותו והוריו מוצאים דרך-לא-דרך לג'ובים אצל המעסיקים עתירי הממון. ואז, כשהמשפחה שאין לה כלום מתבייתת על העטינים של זאת שיש לה הכל, באה שרשרת אירועים שבתחילה ניתן להגדיר כתפניות בעלילה, אבל בשליש האחרון של 132 הדקות מתברר שזה הרבה יותר מזה. ש"פרזיטים" הוא נבואת זעם ואמירה חברתית, מבט נוקב אבל לא נטול חמלה על המין האנושי, אזהרה מפני תאוות בצע אבל גם הכרה בכך שהיא מוטמעת בעולם שבנינו לנו במו ידינו, במו חטאינו. כל זה בתוך סרט מצחיק מאוד, מותח מאוד, מרגש מאוד - וגם נגיש מאוד, נקודה שאי אפשר להדגיש מספיק. כלומר, יש אנשים שצירוף המילים "הסרט הקוריאני שזכה בפסטיבל קאן" אטרקטיביות בעיניהם כמו הזמנה לחתונה של מישהו מהעבודה, שפעם הם יצאו הם אחותו והיה פדיחה, אבל "פרזיטים" אינו סרט למיטבי לכת. הוא לא תובע שום דבר מהצופה; להפך, הוא מעניק שילוב כמעט לא סביר של בידור מעולה ואמנות גדולה.
זה לא צריך להפתיע את מי שצפה בסרטים הקודמים של בונג ג'ון-הו. עוד לפני "פרזיטים", עוד לפני סרטו הקודם "אוקג'ה", יצא לי להצהיר כאן שהוא הבמאי הטוב ביותר בעולם במונחי איכות-פר-דקת-מסך, מה שנקרא בעולם אמנויות הלחימה "פאונד פור פאונד" - רוצה לומר, יש פילמוגרפיות ארוכות יותר משלו, אבל אף אחד אחר לא שומר על סטנדרטים כמוהו. "זיכרונות מרצח", "אמא", "המארח" - האיש היה חתום על (בהתאמה) שתי יצירות מופת ואחד מסרטי המפלצות המבריקים שנעשו אי פעם כבר באמצע העשור הקודם. "רכבת הקרח", הסרט דובר האנגלית היחיד של בונג עד כה, הוא כנראה החלש ביותר שלו ו*עדיין* אחד הסרטים הטובים ביותר משנת הבציר שלו, 2014. אין, זה לא יתואר.
אם גם אתם עוקבים בהשתאות אחרי הקריירה שלו, תמצאו ב"פרזיטים" מוטיבים שתמיד העסיקו את בונג - למשל הדברים הלא-נתפסים שאנשים יעשו כדי להגן על התא המשפחתי שלהם (ר' "אמא"), העוול של המעמדות החברתיים-כלכליים ("רכבת הקרח") או פצצת הזמן של אי-שימת זין על איכות הסביבה ("אוקג'ה", "המארח"). גם הסגנון הבלתי אפשרי של בונג, שמצליח לנוע בנונשלנטיות מוחלטת בין אימה וקומדיה, מלודרמה וסלפסטיק - לעתים כל הנ"ל במהלך סצנה נתונה אחת, לאו דווקא ארוכה או מפותלת - ניכר כאן היטב. תמיד הייתה תחושה שהאיש הולך על חבל דקל עם המנעד המשוגע הזה, אבל בסרטו השביעי הוא עושה את זה כבר במיומנות פשוט מושלמת, בלי רשת ביטחון. אה, ואם זה המפגש הראשון שלכם עם הקולנוע של בונג? הכל טוב. זה לא יפגום בהנאה שלכם, וממילא הגעתם בול בזמן ליצירת המופת השלישית שלו.
כבר ראיתם "פרזיטים"? הנה כמה סרטים נוספים שתוכלו לראות השבוע
תחזיקו רגע את המחשבה הזאת, כי הקרדיט לגדוּלה של "פרזיטים" נחלק בין מספר נפשות פועלות נוספות. צ'וי וו-סיק ("רכבת לבוסאן", אוקג'ה") ופארק סו-דאם נפלאים כאח ואחות שאין להם דינר קוריאני על התחת אבל הם מפצים על זה בתושייה וביכולת לכבות את המטרד שנקרא מצפון; סונג קאנג הו, שמשחק באופן קבוע אצל בונג (אלוהים, התפקיד שלו ב"זיכרונות מרצח!"), פשוט אדיר כאבא של שני הנ"ל; הצילום (הונג קיונג-פיו) מופתי אבל בלי לעשות מזה עניין, בלי לצעוק "תראו איזה פריימים אנחנו דופקים פה"; ואם כבר מדברים על קרדיט, אז את "פרזיטים" כתב בונג במשותף עם האן ג'ין-וון, שזו באורח כמעט נפשע עבודת הביכורים שלו כתסריטאי.
אחרי כל הפנים והשמות, זה חוזר לגאונות של בונג ככותב, לטביעת היד שלו כבמאי - ולאנושיות שלו. "פרזיטים" מופץ בצירוף בקשה מפורשת להימנע מספוילרים, ולא מפני שיש כאן תגליות שומטות לסת קייזר-סוזה-סטייל אלא בגלל האופי הלא צפוי של הסרט כולו; אז בלי פרטים מסגירים, אבל עם תשובה לשאלה "מה כל כך טוב בזה", מאז שהצטרפתי אמש למחיאות הכפיים בסיום ההקרנה אני חושב כל הזמן על "החיים על פי אגפא". ועל "מגנוליה". על איך "אנחנו" של ג'ורדן פיל היה מת להיות "פרזיטים" ועל איך בשניהם נתקיימה השורה ההיא שכתב טריקי בשיר "Hell is Round the Corner": "אנחנו רעבים, היזהרו מפני התיאבון שלנו". וגם על לאונרד כהן ב-"Tower of Song", ספציפית בקטע (המתורגם חופשית, סליחתכם) הבא: "העשירים הכניסו את הערוצים שלהם לחדרי השינה של העניים/ ודין אדיר קרב ובא/ אבל יכול להיות שאני טועה".
בשנה הצחיחה הזאת, בונג ג'ון-הו בן ה-49 מגיש לנו גשם ברכה קולנועי שבאורח הולם כולל מוטיב של כמעט מבול תנ"כי שבא להזהיר אותנו מעצמנו ומהיעדר הסולידריות שלנו - כל זה בלי לאבד אמון באפשרות שבכל זאת יש לנו איזה שביב של תקווה, איזו יונה, איזו קשת. "אירוע קולנועי" אומרת הקלישאה, אבל כשסרט מצליח לעשות את כל הנ"ל בעודו מצחיק בקול רם, מותח לקצה המושב ונוגע ללב ובנפש, אז זה בדיוק מה שזה, בדגש על *אירוע*. בעצם לא, כבר אמרתי בפסקה הראשונה: בדגש על הקולנוע.