מילוש פורמן, שהלך הלילה לעולמו בגיל 86, מעולם לא יצר סרטים מהסוג שנהוג לכנות "אישיים". הקריירה המפוארת שלו, שהחלה במולדתו צ'כיה ומאז ראשית שנות ה-70 התנהלה בארה"ב, הולידה פילמוגרפיה מגוונת מאוד – "קן הקוקייה" ו"שיער", "איש על הירח" ו"אמדאוס", "התפשטות" ו"לארי פלינט: האיש והסקנדל", "הפיתויים האסורים של ולאמונט" ו"הרוחות של גויה" – אבל הוא תמיד סיפר סיפורים של אחרים. אם מתעקשים לראות את פורמן בסרטים של עצמו, אפשר לזהות אותו כנראה בדמויות של אמנים ושל טיפוסים אנטי-ממסדיים, לפעמים גם וגם, שמופיעים ברבות מיצירותיו. אבל משאר הבחינות הוא היה אנטי-תזה מושלמת ל"רק על עצמי לספר ידעתי".
במובן מסוים, חבל שהוא לא היה אישי יותר. הרי הסיפור המשפחתי שלו לבדו היה סרט שביקש להיעשות: הוריו, מנהלת מלון פרוטסטנטית ופרופסור יהודי, נרצחו שניהם בידי הנאצים (היא באושוויץ, הוא במרתפי הגסטפו). רק לאחר מותם גילה פורמן שאביו הביולוגי היה אדם אחר, ארכטיקט, יהודי גם הוא, שהצליח לשרוד את השואה.
פורמן היה חלק ממה שנקרא בשעתו "הגל הצ'כי החדש", דור של יוצרים שהתבגרו תחת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה וחתרו תחתיו במידה כזאת או אחרת של זהירות. "נשף מכבי האש" שלו, סרט עם וייב אנטי-קומוניסטי כמעט מוצהר, יצא ב-1967 וגרם למפיקים מהצד השני של המלחמה הקרה להתעניין בפורמן. ככה יצא שאת האביב של פראג - ההוא מהשיר של אריק איינשטיין, ההוא שריגש את העולם החופשי כולו לפני שהפך לטרגדיה לאומית - הוא החמיץ כי שהה בפריז וניהל משא ומתן על הסרט האמריקאי הראשון שלו בדיוק כשמדינתו הרימה ראש מול רוסיה רק כדי לקבל טנקים סובייטיים ברחובות. הנה עוד סרט של מילוש פורמן שמילוש פורמן מעולם לא עשה: במאי שיצירתו בישרה על בוא האביב של פראג, שהיה חלק אינטגרלי מהניסיון להתנער מהקומוניזם, אבל החמיץ את הדבר עצמו בגלל שהיה עסוק בניהול מו"מ עם הקפיטליסטים.
אז את הסרט הזה הוא לא עשה, אבל ההפקה האמריקאית הראשונה שלו, "התפשטות", הצליחה לתפוס במדויק ובהרבה הומור תהליך חברתי מקביל בארה"ב: המרד של ילדי הפרחים בהוריהם. פורמן אמנם עקר לארה"ב מחוסר ברירה – לא הייתה בשבילו שום דרך חזרה לצכ'וסלובקיה אחרי שהרוסים הכריזו על "נשף מכבי האש" כיצירה אסורה ועליו כבוגד – אבל הוא נפל על הוליווד בתזמון מושלם, בתקופה היחידה שבה הבמאים נתנו את הטון בתעשיית הסרטים האמריקאית. בשום עידן אחר לא היו נותנים לבמאי מהגר חופש פעולה אמנותי בסרט ראשון כמו שהוא זכה לו ב"התפשטות".
ארבע שנים לאחר התפשטות הגיע "קן הקוקיה", אחד משלושת הסרטים היחידים בהיסטוריה שזכו בכל חמשת האוסקרים הגדולים – סרט, בימוי, תסריט, שחקן ושחקנית (השניים האחרים הם "זה קרה לילה אחד" ו"שתיקת הכבשים"). אני מניח שגם היום, עם מותו, זאת היצירה המזוהה ביותר איתו.
אז פורמן ייזכר כנראה בראש ובראשונה כבמאי של "קן הקוקיה", אבל בעיניי, יצירת המופת האמיתית שלו הייתה הזוכה הגדול בטקס האוסקר של 1984, "אמדאוס". סרט של גאון קולנועי שמתחפש לסרט על גאונות, אבל הוא על בינוניות. סרט מאוד לא "אישי", מה שנקרא בהוליוודית "סרט תלבושות", אלא שהאמירות שלו - על אמנות ועל אמונה, על גאונות ועל קנאה - הן עמוקות ונבונות יותר מכפי שראינו באלף יצירות אישיות אחרות.
הייתי בן עשר כש"אמדאוס" יצא לאקרנים, ובצפייה בזמן אמת תפסתי אותו כ"סרט על מוצרט". רק כשנתקלתי בו שוב, אחרי מספר שנים ומבחר כאפות מהחיים, התחלתי להבין את התמה האמיתית שלו ולראות את הגיבור האמיתי שלו, אנטוניו סאליירי. האדם שכל כך רצה לשיר לאלוהים, אבל אלוהים לא נתן לו קול. המלחין ששמע את השכינה דרך היצירה של אחר, ויכול היה רק להעריץ אותה עד שההערצה הפכה לקנאה והקנאה לשנאה.
בשנה של "אמדאוס", 1984, לאונרד כהן הוציא את האלבום "Various Positions", עם השיר "If It Be Your Will", שכולו דין וחשבון של זמר עם אלוהיו - אם תרצה שאשיר, אשיר בשבחך; אם לא תרצה, אקבל בענווה ואשתוק לנצח. זה סתם צירוף מקרים ששתי היצירות הגיחו באותה שנה, אבל עכשיו כשפורמן איננו וכהן שר לאלוהים בארבע אוזניים, זה איכשהו מתחבר לי מחדש. הרקוויאם של מוצרט, התפילה של כהן, הסרטים של פורמן.
"חבל על מי שמת", אומרים אצלנו, אבל קצת יותר חבל על הגאונים.