בלב העולם העתידני של "שחקן מספר אחת" נמצא "אואזיס", משחק מחשב שמגמד את עצם ההגדרה: מדובר ביקום ממוחשב שנחווה כמציאות מדומה כל-חושית, ומאפשר לך להיות מי שתרצה, איפה שתרצה, מתי שתרצה. לצפות בזה באולם איימקס עם משקפי תלת ממד זאת ממש ההגדרה המילונית של היטמעות, שלא לדבר על הנעים בגב שעושה התחושה של צפייה בחוויה של עצמך בעודך חווה אותה, כי הרי גם הגיבור חובש משקפיים ומשתזרק לתוך מציאות תלת ממדית חלופית. אז הנה אני יושב במקומות האהובים עליי (שורה 8 באמצע) באולם האהוב עליי (יס פלאנט ראשל"צ) מול סרט של הבמאי האהוב עליי - ומעשה שטן, לא נטמע. לא לרגע. לא באקשן, לא בדרמה, לא בשחוק, לא בדמע. 140 דקות אני מתבונן מבחוץ בסרט שפשוט נולד להיחוות מבפנים, חושב על דברים במקום להרגיש אותם. לפחות זה נתן לי מלא זמן לנסח את דעתי על "שחקן מספר אחת", והנה היא: לא עובד, אבל שווה צפייה.
השנה היא 2045. מצבו של כדור הארץ לא משהו, ואנשים מבלים כמה שפחות במציאות וכמה שיותר בתוך האואזיס, פרי המצאתו של המיליארדר המנוח ג'יימס האלידיי (מארק ריילנס). עם מותו של האלידיי פורסמה צוואתו הדיגיטלית, הזמנה למשחק ה"חפש את המטמון" הגדול בכל הזמנים: מי שימצא את המטמון - מה שנקרא בגיימינג "ביצת פסחא", אלמנט חבוי בתוך המשחק - יזכה לא רק בהונו של האלידיי אלא גם בשליטה בלעדית באואזיס. אלא שכבר חמש שנים אנשים מחפשים את הביצה בכל קצות האואזיס, ועד כה יוק.
הגיבור שלנו, ווייד ווטס (טיי שרידן), הוא נער משכונת עוני שהיא לא יותר ממערום של קרוואנים. הוא אובססיבי הן להאלידיי והן לאובססיה של האלידיי - תרבות הפופ של האייטיז. ווטס הוא גם גיימר מבריק שנכנס ברגל ימין למרוץ אחר ביצת הפסחא, אבל מרגע שזה קורה הוא במסלול התנגשות עם חברה בשם "IOI", שהיא לאואזיס כמו מיקרוסופט לאפל. אז עכשיו צריך ווטס להתחרות ליטרלי בכל העולם, וגם בתאגיד חסר מצפון שבראשו דוש חסר מעצורים בשם סורנטו (בן מנדלסון). לגיבורנו יש חברים שיכולים לעזור לו, אלא שאואזיס הוא עולם של אוואטרים ואתה אף פעם לא יכול לדעת מיהו האדם שמאחורי הייצוג הדיגיטלי; כדי לסבך את המצב, ווטס מתאהב ממבט וירטואלי ראשון בנערה בשם ארטמי0 (אוליביה קוק), שיכולה בקלות להיות ישיש קוריאני. זה אפילו סביר עם איך שהוליווד קורצת עכשיו לשוק האסיאתי.
עם עולם דיגיטלי שהכל יכול לקרות בו והרוב אכן קורה, רפרנסים לסרטים ולמשחקים מהאייטיז בכמות של בינג' "Stranger Things" וסטיבן ספילברג על ההגה, "שחקן מספר אחת" לא יכול להיות לא כיף. בוודאי בהינתן המקור: ספרו של ארנסט קליין הוא חוויית קריאה של חיוך אינסופי מאוזן לאוזן. והכיף אכן כלול באריזה, אבל הגדולה של ספילברג, דווקא בסרטים מהסוג הזה, היא לייצר רגשות שחורגים מתחום ה"מגניב" - תחושה אמיתית של פליאה, משובת ילדות, צער מכמיר, אושר צרוף או כל הנ"ל. וזה בדיוק מה שנעדר לחלוטין מ"שחקן מספר אחת", סרט שמאוד נהניתי לראות אותו מתגלגל ולא היה לי אכפת ממנו לשנייה.
לכשל הרגשי הזה יש מלאי שלם של סיבות. הראשונה היא טכנית: רוב הסרט מתרחש באואזיס, ומכאן שרוב הזמן אתה צופה בסביבה דיגיטלית ובדמויות שיושבות עמוק בתוך ה-Uncanny Valley, אזור האי-נוחות המפורסם שדמויות אנושיות ממוחשבות זורקות אותך אליו בגלל התחושה של משהו דומה מדי - אבל איכשהו גם לא דומה מספיק - לבשר ודם. פיתוח הדמויות הוא החשוד המיידי הבא: באופן משונה מאוד, כולן אחלה בניכוי ווטס וסורנטו. הגיבור והנמסיס. זה נראה כמעט מכוון מרוב שזה גורף: גלריה של דמויות משנה מגניבות שלא מקבלות מספיק זמן מסך, חגות סביב פרוטגוניסט ואנטגוניסט גנריים שמקבלים יותר מדי.
לצד ההסברים הנקודתיים האלה, נדמה לי שסיבת-העל לנכות הרגשית של "שחקן מספר אחת" היא במאי שליבו לא באמת נמצא בתוך הפרויקט. זאת לא הפעם הראשונה שסרט פופקורן של ספילברג "הולך דרך התנועות", כמאמר האמריקאים: בהיבט הזה, "מלחמת העולמות" מ-2005 הוא הפרויקט האחרון מהסוג הזה שהוא ניגש אליו עם כל ארגז הכלים הקולנועי שלו פלוס כמה טריקים חדשים, עם מה שנראה כמו תשוקה אמיתית לספר את הסיפור הספציפי הזה. ב"שחקן מספר אחת" ניכר שהאיש נהנה, אבל זה היה נכון גם לגבי "טינטין" ו"העי"ג", ואין פלא שגם התוצאות די דומות: כשספילברג רק בא לשחק קצת בצעצועים, זה תמיד יוצא לו חצי כוח. מאולץ. מתאמץ. עקר רגשית הייתי אומר, אבל זה לא מדויק: הסרטים האלה הם יותר עקרים קולנועית, כי היעדר התשוקה פוגע לא רק באימפקט הרגשי אלא גם בוואו-פקטור הקולנועי. ו"שחקן מספר אחת", למרות אלף ואחד רגעי ה"פששש" שלו, לא מספק אפילו רגע אחד של וואו אמיתי. וואו ספילברגי, זה שתמיד תופס אותי כמו בשורה ההיא של שלמה ארצי על צמרמורות העונג הידועות.
"שחקן מספר אחת" עמוס תזכורות ל"בחזרה לעתיד". אפילו כשהוא לא מרפרר ספציפית לסרטים ההם, הוא מהדהד אותם דרך המוזיקה של אלן סילבסטרי, מי שכתב גם את הפסקול הקלאסי לטרילוגיה של רוברט זמקיס. כשקראתי את ספרו של קליין חשבתי שזמקיס הוא הבמאי המושלם לעיבוד הקולנועי שלו, ורצתה האירוניה שזה קצת מה שקיבלתי: בין המוזיקה של סילבסטרי לאנימציית המחשב שתקועה ב-Uncanny Valley, "שחקן מספר אחת" אכן נראה ונשמע כמו סרט של זמקיס, אבל זמקיס המאוחר. זה שאפילו כשהוא בסך הכל סבבה גורם לי להתגעגע לאייטיז.
גם אתם מתגעגעים לספילברג של פעם? אז זה בשבילכם
איך נשמע לכם "שוגרלנד אקספרס" של סטיבן ספילברג + "מרדף חצות" עם רוברט דה נירו לרגל 30 שנה לצאתו לאקרנים, כל זה במחיר של כרטיס אחד? כי הדאבל פיצ'ר המושלם הזה של סרטי מרדף קלאסיים יוקרן במפגש הבא של "יושבים בחושך עם תומר קמרלינג". המקום: סינמטק הרצליה. הזמן: שבת הבאה (7.4), החל ב-18:00. הכרטיסים: ממש כאן.