יש סרטים שלוקחים את הזמן שלהם עם לעלות לך על העצבים. "איש ושמו אוטו", שעולה היום לאקרנים בישראל, המאיס את עצמו עליי בתוך רבע שעה, עם פתיחה שלוחצת חזק מדי לכל הכיוונים הלא נכונים ומבליטה שני כשלים שאין מהם תקומה: הטון והטום.

אם קראתם את המקור הספרותי מאת פרדריק בקמן או צפיתם בעיבוד הקולנועי השוודי מאת האנס הולם - שניהם נקראו "איש ושמו אובה" - אתם יודעים במה מדובר: זה סיפור על הגבר הנרגן בעולם, על מה שעשה אותו נרגן ועל איך הוא נעשה קצת פחות נרגן דווקא בערוב ימיו. כדי להמחיש את הקונספט, סרטו של מארק פורסטר ("מלחמת העולם Z") נפתח במונטאז' ממושך שעניינו "וואי וואי כמה נרגן האוטו הזה". אנחנו רואים את טום הנקס, הוא אוטו, בשרשרת סיטואציות – בחנות, ברחוב, בבית – שמוציאות ממנו את מי שהוא, וזה נמאס כל כך מהר גם כי הבנו את הנקודה ודי כבר, אבל בעיקר בגלל שילוב הכשלים דלעיל.

הנקס הוא פשוט לא האיש הנכון למשימה. הוא חמוד, הוא נייס גאי, זה משהו שהוא משדר, וכל ניסיון שלו לצאת סר וזעף או סתם מניאק פשוט צועק "חכו למערכה השלישית שבה יתברר שכל זה הוא רק מעטפת קוצנית של לב רך". זה מושך את השטיח מתחת לרגליים של כל הסרט, ואז בא הכשל השני – הטון - ודוחף אותו מכל המדרגות.

כדי שסרט כמו "איש ושמו אוטו" יעבוד, אנחנו חייבים להאמין לו הן כדרמה והן כקומדיה. הדבר הזה נבחן שוב ושוב ב"אוטו" ברצף הסצנות שבהן הגיבור מנסה לסיים את חייו (אל דאגה, זה לא ספוילר; זה מתחיל לקרות בערך בשלב שבו הסרט איבד אותי). אלא שפורסטר, שמעולם לא היה במאי מעודן במיוחד – או טוב במיוחד, חוץ מ"Z" המטופש הוא עשה בין השאר את "קוונטום של נחמה" הנורא ואת "למצוא את ארץ לעולם לא" המאכזב – ונדמה שהוא נורא חשש לבאס אותנו, אז גם כשאוטו מנסה לחסל את עצמו, הסרט כאילו אומר לנו "סתם נו, אל תדאגו". המוזיקה, העריכה, המימיקה של הנקס - הכל מדבר כמו ניסיון התאבדות, אבל הולך כמו קומדיה לכל המשפחה.

אם "אוטו" היה מצחיק, זאת הייתה חצי צרה. ממני הוא לא הוציא רבע חיוך, ואם כבר מדברים על טון, אז שיאי השפל של הסרט הם הפלאשבקים שבהם נראים אוטו ואהובתו המנוחה (כלומר, בשלב שקדם למנוחתה). אפילו אם אשים בצד את הליהוק המקושקש של טרומן הנקס המביך בתפקיד אביו הצעיר, ותכלס למה שאשים את זה בצד, בפלאשבקים האלה מתבררת המזימה האמיתית של "איש ושמו אוטו": הסרט הזה רוצה להיות "הכי טוב שיש" – זוכרים, ג'ק ניקולסון אומר שאנשים שמדברים במטאפורות יכולים לחפוף לו את המפשעה? – פוגש את "היומן" (כן כן, רייצ'ל מקאדמס וראיין גוסלינג וכל זה). מדובר בשני סרטים טובים, בטח לסוגם ולסוגתם, אבל הניסיון להלחים אותם סגנונית לתוך שלם אחד הוא כישלון חרוץ, מפני שפורסטר מנסה לסחוט כאן בדיוק את שני הדברים שאף פעם אסור לסחוט: שחוק ודמע.

גם העיבוד הקולנועי השוודי של "איש ושמו אובה" עשה שימוש בפלאשבקים, אבל שם הראה לנו האנס הולם את קורותיו של הגיבור, ענה לשאלה מה גורם לו לתקתק. ואם כבר מדברים, אז גם הסרט ההוא נפתח ברצף נרגנות אחד גדול. ההבדל בין העיבודים, בסך הכל סרטים דומים מאוד, הוא שוב עניין של טון – "אובה" לא לוחץ בכלל, ובדיוק בגלל זה מצליח גם להצחיק וגם לרגש – ושוב עניין של טום. רולף לאסגארד הצליח לשכנע בכל מקום שבו הנקס נכשל, ואולי יש כאן לא רק בעיית ליהוק אלא גם בעיית בימוי: ב"הדרך לפרדישן" הוכח שהנקס מסוגל לפחות ללחוץ על מתג ה-off של הנחמדות. אם לשפוט על סמך התוצאה, לא נראה שפורסטר בכלל ביקש ממנו להחליף הילוך. אולי באמת היה לו בראש את ניקולסון מ"הכי טוב שיש", אלא שניקולסון תמיד ידע להיות מרושע. את זה באמת שאין להנקס. 

לא הכל רע ב"איש ושמו אוטו". הנה, מריאנה טרביניו נהדרת בתפקיד השכנה המקסיקנית שמצליחה לפלס דרך אל לבו של הגיבור. אבל אי אפשר לומר שהיא שווה את מחיר הכרטיס, מפני שהסרט הזה הוא מהדורת העולב של העיבוד השוודי (שבואו, לא היה יצירת מופת בפני עצמו). אני לא יודע איפה שניהם עומדים בהשוואה לספר, כי לא קראתי אותו, אבל את החוויה שלי מהעיבוד ההוליוודי סיכמתי לעצמו במשפט אחד תוך כדי צפייה: השם ההוגן לסרט הזה הוא "הכי גרוע שיש".