זאת לא עוד ביקורת קולנוע. היא לא יכולה להיות, כי אני אפילו לא יכול לכתוב מה חשבתי על "מילים נרדפות" בלי לספר איך נהייתי לקטור בקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות (ברצינות, זה לגמרי קשור). מה גם שמדובר בזוכה הטרי בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, הישג שיא ליצירה ישראלי בפסטיבל קולנוע מרכזי. זה סרט שהוא אירוע, בקיצור, ומי יודע אם ומתי יחווה הקולנוע שלנו עוד אירוע כזה. אבל אם באתם רק כי מעניין אתכם איך "מילים נרדפות" וזהו, אז הנה מה שנעשה: ראשית אאמלק את דעתי, שנית אסייג אותה ושלישית אפרט. בסדר? אז לפי הסדר: א) זה סרט רע מאוד; ב) אבל כנראה שאני ממש לא הבנאדם לשאול; ג) והנה למה.
1) יואב. "מילים נרדפות" של נדב לפיד מתחיל עם נחיתתו בפריז של הגיבור, יואב (טום מרסייה). מה הוא עושה שם לבד? אנחנו מקבלים פרטי מידע מאוד בסיסיים: הוא אחרי צבא, הוא מרגיש צורך להמציא את עצמו מחדש בארץ אחרת, וזה עד כדי כך נחוץ לו שהוא אפילו ממיר את עצמו לשפה אחרת. מעכשיו הוא מדבר רק צרפתית, למרות שהוא לא לגמרי שולט בה, אז במהלך הסרט נשמע אותו מתרגל את השפה, לרבות רצפים של אותן מילים נרדפות מכותרת הפתיחה (ואם כבר הזכרתי אותה, הרי שכותרת הסיום מקדישה את הסרט לזכרה של ערה לפיד, אמו של הבמאי ומי שערכה את הסרט).
בפריז מכיר יואב זוג מקומי שמאמץ אותו כמעט מילולית, סופר מתחיל בשם אמיל (קווניטין דולמר) ונגנית אבוב בשם קרולין (לואיז שבילו). היכרות משמעותית אחרת שלו באה מאוחר למדי במורד העלילה, ובנסיבות נורמליות זה עשוי להיחשב ספוילר, אבל היו סמוכים ובטוחים שזה לא המקרה: החייל המשוחרר שמסרב לדבר עברית מקבל ג'וב כמאבטח בחברה על טהרת הישראלים.
מה גרם ליואב להימלט (כלשונו) מהמדינה שבה נולד ואפילו משפת אמו? אנחנו לא יודעים. ההתעסקות בשירותו הצבאי אינטנסיבית מספיק כדי לעורר חשד שזה משהו משם, אבל יואב עצמו פוסל מכל וכל את האפשרות של איזו טראומה נקודתית. אולי זה משהו בבית? גם לא, אנחנו למדים באחת הסצנות התמוהות ביותר בסרט, כשאביו של יואב מגיע לביקור ונעלם בלי לשנות דבר - עלילתי או אחר. לא, יואב פשוט מאס בישראל, ובאחת מהסצנות הטובות הנדירות של "מילים נרדפות" הוא מפרט את דעתו על הארץ בשורה של מילים נרדפות שהשרה רגב כאילו תתעצבן לשמוע אבל תכלס תשמח לשמוע כי הרי איזו זכות קיום יש לה אחרת. עם זאת, אני שמח לאכזב את מי שהחליטה להכפיף את האמנות לנאמנות: זה לא סרט "אנטי ישראלי" בשום אופן, רק סיפורו של ישראלי שנהיה אנטי-ישראלי, ומה שקורה לו במדינה שאצלו בראש היא ההפך הגמור ממולדתו הנתעבת.
אוקיי. אני מניח שכל זה נשמע כמו תקציר של עלילה, אבל לפיד אינו מספר סיפורים. רחוק מזה: האיש מזכיר לי יותר מכל צייר, ספציפית מהסוג שמשרטט ריבוע אדום על בד לבן ותולה את זה במוזיאון לקול שבחיהם של מבקרים שהם לא אני. אבל רגע, אני גולש פה לסעיף הבא.
2) נדב. דבר אחד ייאמר באופן גורף לזכותו של נדב לפיד: יש לו סגנון משלו. הוא ניכר כבר בסרט הביכורים שלו "השוטר", והוא נוכח ביתר שאת ב"הגננת" וב"מילים נרדפות": האיש עושה אמנות אישית על אמנות אישית, עם תת-אובססיה לשפה. ב"השוטר" זה היה מניפסט חברתי, ב"הגננת" זאת הייתה שירה, כאן זו ספרות. בתוך שטח המחייה הזה, לפיד לא חש צורך להסביר שום דבר; הדברים הם פשוט ככה וזהו. הדמויות הן כמו שהן, ההתרחשויות הן מה שהוחלט. סיבתיות זה לחלשים. ואם בכל זאת מתעקשים לשאול למה, אז לפיד מסביר בראיונות שהדברים מבוססים על חוויותיו האישיות - ב"הגננת" הוא העלה באוב זיכרון ילדות של עצמו כמי שכתב ספונטנית שירים מופלאים בגיל שבו ילדים סבירים מחליפים איש עם רעהו נזלת, והפעם אנחנו עדים לעיבוד חופשי של התקופה שבה הוא עצמו חיפש את עצמו בפריז.
סיכום ביניים: הגיבור של "הגננת" הוא ילד-גאון שמייצר שירה עילית בשפה גבוהה בהרבה מזו שאי פעם יצא לו לשמוע, ואין לנו מושג איך. הגיבור של "מילים נרדפות" הוא חייל קרבי משוחרר, רגיש עד לנקודה העשרונית וחתיך-על (זה ממש עניין שלם בסרט, מה גם שמרסייה מבלה להערכתי כשליש מדקות המסך שלו בעירום חלקי או מלא), שחיי הנפש שלו נעשו איכשהו כל כך עשירים עד שאמיל מתפתה לגנוב את סיפוריו מרוב שהם מעניינים (אם כי אנחנו כצופים זוכים לשמוע רק סיפור מעניין אחד, מהשירות הצבאי של יואב). שני הסרטים מבוססים על חומרים אוטוביוגרפיים כהגדרת הבמאי-כותב עצמו (במקרה של "מילים נרדפות" זה תסריט משותף לו ולאביו חיים לפיד) ושניהם מתעלמים במופגן מכללי הסטורי-טלינג הקולנועי. זה לא רק הסירוב לנמק דברים בסיסיים באשר לגיבורים; זאת גם נטייה להכניס ולהוציא דמויות משמעותיות אל ומתוך הסרט באופן גחמני, ובראש ובראשונה העמדת סצנות שלמות שאינן מוסיפות דבר לסיפור או לתמה, ושוב מהסיבה החביבה על לפיד: ככה.
3) תומר. יש שתי דרכים לסכם את הקו העקבי הזה של לפיד (היי, יצא לי "עקבי" ו"לפיד" באותו משפט!). אחת - ללא ספק השלטת, לראיה לא רק מה שקרה בברלין אלא גם השבחים יוצאי הדופן שהושמעו ונכתבו על "הגננת" והשבוע יושמעו וייכתבו על "מילים נרדפות", תסמכו עליי - תהיה לחגוג אמן עם קול ייחודי שמתעלם מקונבנציות סיפוריות וסגנוניות בשם החזון האישי שלו. דרך אחרת לסכם את זה היא לטעון שמדובר במגלומניה יומרנית, מתישה ונטולת כיסוי שאין בה עניין לציבור מלבד ציבור מבקרי הקולנוע ושופטי הפסטיבלים.
אני מחזיק בדעה השנייה. למעשה, אני מחזיק בה כל כך חזק ש"הגננת" בשעתו גרם לי לפרסם ב"פנאי פלוס" טקסט תחת הכותרת "אני רוצה את שני מיליון השקלים שלי בחזרה", שבו פניתי לקרן יהושע רבינוביץ' בשאלה למה הם משקיעים כספי ציבור בתמיכה ביצירות אזוטריות שמהותן נהירה רק ליוצריהן. זה מצדו הוביל את פרנסי הקרן - בצעד שמדהים אותי עד היום - להציע לי עמדת לקטור, בבחינת "שים את עכוזך היכן שהיה פיך". זאת עמדה שמילאתי שנתיים ברציפות ואני מקווה לשוב ולמלא לאחר שתי שנות פגרה (כללי הקרן אוסרים על לקטורים ללקטר יותר משנתיים ברציפות); מבחינתי אני נמצא שם כדי ליירט תמיכה בפרויקטים כמו "מילים נרדפות", ולא מפני שאין להם זכות קיום אמנותית, אלא כי יש דברים יותר טובים לעשות עם הכסף של כולנו.
קרן רבינוביץ' תמכה גם ב"מילים נרדפות". כמובן שלא הייתי חבר בצוות הלקטורים הספציפי שבחן את הסרט, ולא פחות מובן שהייתי פוסל את עצמי מחברות בו אילו עמדה על הפרק, כי נדמה לי שאני מוטה נגד הקולנוע של לפיד ולא יעזור כלום. בהקשר הזה ייתכן שאני פסול גם לעדות על המוצר המוגמר, פשוט מפני שהעבודות של לפיד מייצגות בעיניי את כל מה שרע בקולנוע בכלל ובקולנוע הישראלי בפרט. סגנונית הוא מלטף את הפרווה שלי בכיוון הלא נכון, עקרונית הוא מרתיח אותי מפני שבכספי ציבור אני חושב שצריך לממן סרטים שפונים לקהל, לא לשופטים בפסטיבלים (למען הסר ספק, בהקשר הזה אין לי שום תלונה לנדב לפיד עצמו; הרי הוא רק מקיים את הדיבר "נותנים לך תיקח").
בשורה התחתונה, אני מציע שתחפשו שורה תחתונה אצל מבקר שיש לו סבלנות לסרטי ארט-האוס אזוטריים ו/או שיש לו אג'נדות אחרות לגבי האג'נדות של קרנות הקולנוע. אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אז ככה: למעט ארבע-חמש סצנות שמתגנבת אליהן מידה של הומור, "מילים נרדפות" הוא חוויית צפייה כמעט בלתי נסבלת שבמירעה נראית כמו פרודיה על נושא "הסרט הישראלי שזכה בפסטיבל ברלין". אני מניח שיואב היה מנסח את זה ככה: דברני, קשקשני, ברברני; סתום, בלתי מובן, חסר פשר; יומרני, מופרז, פומפוזי. אה, וארוך.