לפני כחודשיים פורסמה ב-USA Today רשימה של 10 סרטים ש"מוכיחים ש-2007 הייתה השנה הקולנועית הטובה ביותר במאה ה-21". ראיתי את הכותרת בלי לקרוא את הרשימה עצמה, אבל משהו בהצהרה המחייבת הזאת המשיך כנראה לעשות לי סיבובים בראש, כי השבוע מצאתי את עצמי מחפש אקטיבית את הכתבה ההיא. ותשמעו, יש בזה משהו.

עשרת הסרטים שאוזכרו היו המיוזיקל "פעם אחת", דרמת המלחמה "כפרה", סרט האנימציה הצרפתי-איראני "פרספוליס", המותחן "זודיאק", סרט הגנגסטרים "לפני שהשטן ידע", סרט המסע "עד קצה העולם", קומדיית ההריון "ג'ונו", הביופיק "הפרפר ופעמון הצלילה" ושני המתחרים הגדולים על האוסקר באותה שנה, "זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה". זה אכן ליין-אפ מפואר, אבל מה שבאמת מצדיק (לפחות חלקית) את ההצהרה הבומבסטית על 2007 הוא הסרטים ש*לא* אוזכרו ברשימה המקורית. הנה כמה כדי להמחיש את העניין: "רטטוי" של בראד בירד, "הרחק ממנה" של שרה פולי, "הערפל" של פרנק דרבונט, "זהות אבודה" של פול גרינגראס, "Knocked Up" של ג'אד אפאטו (הייתי משתמש בשמו המתורגם, "הדייט שתקע אותי", אבל אני חש שזה יפגום בהיפותזה), "המארח" של ג'ון בונג-הו, "The King of Kong" של סת' גורדון, "בחירות 2" של ג'וני טו, "מייקל קלייטון" של טוני גילרוי, "נראתה לאחרונה" של בן אפלק ו"סימנים של כבוד" של דיוויד קרוננברג.

>>40 הסרטים הכי טובים שיצאו במאה ה-21

הנ"לים הם רק כותרי קונצנזוס, סרטים שקיבלו ביקורות נהדרות ו/או פרסים גדולים ו/או הפכו לאינסטנט קלאסיקות. ומה שבולט הוא המגוון: סרטים מארה"ב ומאנגליה ומצרפת ומקוריאה הדרומית ומאיראן, אנימציה ואקשן ומתח ודוקו, סרטי ז'אנר וסרטי פסטיבל.

מה קרה ב-2007 שהביא לנו את כל את השפע הזה? אפשר לשים את האצבע על המומנטום הכלכלי, קרי רגע לפני המשבר העולמי של 2008, ולקבוע שזאת הייתה הפעם האחרונה שבחצי הכדור המערבי היה כסף ספייר לסכן על סרטים. אפשר להתמקד דווקא בהשקת האייפון באותה שנה, ולומר שזאת פשוט שירת הברבור של התקופה שהיה לנו, איך קוראים לזה, קשב. ספציפית בארה"ב אפשר לטרגט את שלהי כהונתו השנייה של ג'ורג' וו. בוש בבית הלבן ולתבל במלאות שש שנים לפיגועי ה-11 בספטמבר; זה היה רגע מיואש לליברליות האמריקאית, וכמו שיודע כל מי שצפה בפרק ההוא של "לארי סנדרס" שבו לארי והאנק גורמים לחברה של הכותב הראשי לזרוק אותו כי הוא לא מצחיק כשטוב לו, אמנים עושים את העבודה הטובה ביותר שלהם כשהם מיואשים.  

אבל האמת היא שזה קשקוש. לא החלק על האמנים המיואשים, אלו מילים לחיות לפיהן: האמת היא שאין טעם להבין איך ולמה 2007 הייתה כל כך טובה לקולנוע כי בסופו של דבר זה עניין של מזל. הרי לצורך העניין, גם אם נניח שהטיעון על הכסף המיותר מחזיק מים, זה מסביר רק למה פרויקטים מסוימים קיבלו אור ירוק; זה אפילו לא מתחיל להסביר למה הם יצאו טובים. אז עזבו הסברים מלומדים - 2007 הייתה שנת בציר אדירה כי זה מה שהיא הייתה. ובעצם עזבו גם את זה, כי מה שבאמת מטורף ברשימת כותרי התסש"ח הוא דווקא לא המגוון שהוזכר לעיל אלא מפץ גדול של סרטים מז'אנר אחד, ועוד ז'אנר שכל הקטע שלו זה להיות גרוע.

***

"סופרבאד". "שוטרים לוהטים". "Walk Hard". "לארס והבחורה האמיתית". "מלצרית". "להבי התהילה". "פלאנט טרור". הוסיפו את השלושה שצוינו לעיל - "ג'ונו", "שוטרים לוהטים" וזה שאין להזכיר את שמו העברי - וקיבלתם את אחת השנים המצחיקות ביותר בתולדות הקולנוע.

ג'אד אפאטו, הקול הקומי המוביל של העשור הקודם ובמובנים רבים גם של זה הנוכחי, פרץ ב-2005 עם "בתול בן 40" אבל התפוצץ ב-2007 עם "סופרבאד", "Walk Hard" ומה שמו (את "סופרבאד" ביים גרג מוטולה ואפאטו רק הפיק, "Walk Hard" הוא סרט של ג'ייק קסדן על פי תסריט משותף לו ולאפאטו, אבל זה מהמקרים הנדירים האלה שממש מצדיקים את קיומו של הביטוי "מבית היוצר של"). טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט נולדה עוד ב-2004 עם "מת על המתים", אבל הסרט הטוב ביותר בה הוא האמצעי - ההוא מ-2007 עם השוטרים הלוהטים.

 

לנסות להסביר למה 2007 הייתה כל כך מצחיקה יהיה תפל ועקר כמו ניסיון להסביר כל אספקט אחר ביבול הקולנועי שלה, אבל במבט-על, העשור הקודם כולו היה נהדר לקומדיות. מ"זולנדר" ועד "סנטה בשקל", עבור ב"בוראט" וכלה בכל הקריירה של וויל פארל, האלפיימז היו פשוט מצחיקות ו-2007 הייתה כמעט בלתי נמנעת, כי לכל גל יש שיא.

וכל גל גם נשבר. ב-2008 יצא "איירון מן", המציא את מה שאנחנו מכנים היום "יקום קולנועי" ונתן את את האות לדחיקת רגליה של הקומדיה ועלייתו של סרט גיבורי-העל כחוויית הצפייה האסקפיסטית המועדפת, בוודאי מבחינה כלכלית (ובואו לא ניכנס כאן בכלל לשאלה מה יותר טוב ליהודים, סופרבאד או סופרמן).

אז מה קרה ב-2007? היו מלא סרטים טובים וחלק גדול מהם היו נורא מצחיקים. במלאות לה עשור, שווה להזכיר את זה עם ובלי קשר לקביעה המהדהדת בדבר "הטובה ביותר במאה ה-21".

החמישייה הקמרלינג

mako תרבות בפייסבוק