לא יודע איך נשמע לכם "'ג'ון וויק' פוגש את 'אמריקן ביוטי'", אבל לי זה נשמע כמו סרט שעשו בשבילי. גבר בגיל העמידה שבוקע מתוך המונוטוניות של חיי המשפחה לתוך מסע נקמה שבמהלכו יזכה להתעמת עם השדים של עצמו בעודו מקיים מצוות "ויך בהם"? בוב אודנקירק בתפקיד ראשי שכאילו מחזיר אותו לימי "שובר שורות", הפעם כדי לגלם לא את סול גודמן אלא את וולטר וייט? תראו לי איפה חותמים.
לחדשות בהרחבה, אודנקירק הוא האץ' מנסל, בן זוגה של רבקה (קוני נילסן) ואב לשניים, שעובד בחברת המתכת של החותן שלו (מייקל איירונסייד) וסובל בבירור מקורוזיה מצטברת של גיל, ג'וב ועוד משהו שהסרט לוקח את הזמן שלו עם להבהיר מה טיבו. כשאנחנו רואים אותו לראשונה הוא עצור וחבול ואנחנו לא יודעים למה; בשלהי האקספוזיציה אנחנו כבר מבינים שלכל הפחות, הוא החליט לסגור חשבון עם האנשים שפרצו אליו הביתה לילה אחד. ובעוד שאותו ניסיון שוד הסתיים במה שנראה כהתנקנקות רבתי של מנסל, מה שקורה מיד אחריו מבהיר שהאיש אינו פחדן, אלא להפך - סוג של גיבור הכובש את יצרו. "סתם אחד", אם כן, הוא בגדול סרט על מה שקורה כשנמאס לגיבורנו לכבוש.
בתחילה נדמה ש"סתם אחד" עושה הכל נכון. אודנקירק נפלא גם כגבר הכבוי והאפרורי וגם כרמבו שמתחבא בתוכו; האלימות מבוימת להפליא, גרפית כרצוי, ומגיעה בדיוק במינונים הנכונים; ובעוד שהסרט לא ממש מצחיק-בקול-רם, הוא כן מצטיין בהומור יבש ובהברקה ליהוקית-קומית מזהירה אחת, עם כריסטופר לויד - דוק בראון מ"בחזרה לעתיד", כן? - כאביו של מנסל. ובעוד שכל הנ"ל נותר נכון גם לאחר שהאורות נדלקים, ככל שנוקפות 92 הדקות מתברר שזה באמת "ג'ון וויק" פוגש את "אמריקן ביוטי". שני "כבר היינו בסרט הזה" בכרטיס אחד.
הדמיון לסרטי "ג'ון וויק" הוא כמעט בלתי נמנע; אחרי הכל, התסריטאי כאן הוא דרק קולסטאד, מי שכתב או היה מעורב בכתיבת שלושת פרקי הפרנצ'ייז בכיכוב קיאנו ריבס (בשני ההמשכונים המתוכננים, כך אני שומע, הוא כבר מחוץ לתמונה). ההשפעה של "אמריקן ביוטי", ובמובן הזה גם של "שובר שורות", היא שוב בלתי נמנעת. כמו שכל סרט גנגסטרים פוסט-"הסנדק" נדרש איכשהו להתייחס אליו, ככה הגיוני שיצירה על גבר שמאבד את הברקסים בחלק היורד של החיים תחסה במידה מסוימת בצלן של (לפחות) אחת משתי יצירות המופת דלעיל. אבל בעוד שהשפעות זה סבבה ואפילו חיקוי זה לא נורא מדי, "סתם אחד" מתקשה להביא ולו דבר חדש אחד לשולחן. וזה בכלל לא סבבה.
הבמאי איליה ניישולר משך בזמנו הרבה תשומת לב עם "הארדקור הנרי", סרט אקשן שמצולם כולו מנקודת מבטו של הגיבור. לא צפיתי בסרטים שביים במולדתו רוסיה (ואם כבר מדברים אז גם לא שמעתי את המוזיקה שהוא מייצר שם, אבל האיש הוא מוזיקאי אפילו מוכר יותר מאשר במאי); אם לשפוט על סמך "הארדקור" ו"סתם אחד", יש לו יותר חזון ויזואלי מאשר משהו להגיד. מהבחינה הזאת, זה פשוט הגיוני ש"סתם אחד" עובד נהדר כל זמן שהוא מתמקד באלימות גרפית - מאוד מאוד גרפית - ולגמרי עובר ממול כשהוא מנסה לשכנע אותנו שהנה לפנינו אדם שעובר איזה משהו פנימי.
"סתם אחד" הוא מאוד סרט על גברים ולגברים, מאוד ערב בירה. וככזה הוא ממש בסדר, רק שלכל אורכו מתחשק - או לפחות לי התחשק - לעזוב שטויות ולראות שוב את לא משנה איזה "ג'ון וויק".