בשבוע שעבר, כשפורסמה רשימת המועמדים והמועמדות לפרסי האוסקר, התקשורת המקומית עסקה בעיקר ב"עין לבנה" (מועמדות ישראלית משמחת בקטגוריית הסרט הקצר), ב"מאנק" (מספר המועמדויות הגדול ביותר השנה) וב"ארץ נוודים" (מועמדות ראשונה אי פעם בקטגוריית הבימוי לאישה לא לבנה, קלואי ז'או). פחות דיברו על "עוד סיבוב", סרטו של תומאס וינטרברג שכבר חודשים מסומן כזוכה הכמעט-ודאי בפרס הסרט הבינלאומי, ואני חושב שמאוד צריך לדבר עליו.
וינטרברג, מי שייסד עם לארס פון טרייר את "דוגמה 95" - אותו מניפסט מ-1995 שקרא ליצור קולנוע "טהור" יותר, בין השאר ללא אפקטים ויזואליים מכל סוג שהוא, תאורה מלאכותית או רכיבי קול שאינם מוקלטים ממש בעת הצילום - מזוהה בעיקר עם "החגיגה" הנהדר מ-1998 (שאכן קיים כהלכתו את כל ערכי "דוגמה 95", אחד מ-31 סרטים שאשכרה עשו את זה לפני שהתנועה דעכה בראשית המילניום), ועם "ניצוד" החזק מ-2012. אני חושב שסרטו החדש הוא הטוב בקריירה שלו, ונדמה לי שלפני כל מילה נוספת ראוי לומר משהו על מה שהתרחש מאחורי הקלעים: "עוד סיבוב" היה במקור עבודה משותפת של וינטרברג ובתו, אידה; הוא תרם דראפט של מחזה שכתב, היא - סיפורי שתייה שהיו באמת. אבל אידה וינטרברג, שלצד התרומה שלה לתסריט לוהקה לתפקיד בתו של הגיבור, נהרגה בתאונת דרכים ממש בתחילת הצילומים. כשאביה חזר לסט - ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שקיבלתי כשקראתי על זה - הוא שכתב את התסריט כך שתודגש בו אהבת החיים.
אין לי מושג איזה תעצומות הובילו את וינטרברג לא רק להמשיך עם "עוד סיבוב" אלא לקדש את החיים במקום להתבוסס במוות; אני יכול רק לנחש איך עברו עליו הצילומים עם בני כיתתה של בתו, שההחלטה לשלב אותם בסרט נפלה בימי האבל. ונכון שזה מסוג הדברים שאנשים בוחרים לראות, אבל אני אומר לכם: *רואים* על הסרט הזה שהוא נמצא בנקודה סינגולרית בין ייאוש תהומי והיאחזות בחיים.
הסיפור נשמע כמעט אידיוטי. ארבעה מורים בתיכון בדנמרק, חברים ותיקים שנמצאים בשלל משברי אמצע החיים, נתקלים בתיאוריה שלפיה אחוז האלכוהול בדמו של האדם הוא נמוך מדי - ממש בקצת, אבל מספיק כדי להצדיק תדלוק מבוקר וקבוע. לונג סטורי שורט, הם מחליטים לבדוק אם יש בזה משהו ומגלים שיש, אבל - ואני מתנצל מראש אם המשפט הבא יטלטל את עולמכם - מתברר שיש מחיר להחלטה לחיות רק באחד משני מצבים, קצת שיכור או לגמרי ישן.
"עוד סיבוב" נראה לפרקים כמו הסיסמה "שתו באחריות" לאחר שהוסר ממנה כירורגית החלק של הבאחריות, אבל הוא לא מטיף לשום דבר - לפחות לא בכל מה שנוגע לשתייה או להתנזרות ממנה. אם וינטרברג מטיף למשהו, והנה שוב הצמרמורת ההיא, הרי שזה לערך האבסולוטי של עצם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו חיים.
תראו, אני גבר בשנות ה-40 לחייו ששותה קצת יותר מדי מאז שנות ה-20 לחייו. אני גם מבקר סרטים שנורא אוהב את מה שנעשה בקולנוע הדני (אוקיי, אז בניכוי ההתפלפויות של לארס פון טרייר). אולי זה אומר שיש בי הטיה טבעית לטובת "עוד סיבוב", שמלבד היותו מה שהאמריקאים קוראים life-affirming הוא גם סרט על אחווה גברית בנוף קולנועי שהחיה הספציפית הזאת די נכחדה ממנו. אז בסדר, אתם רשאים לגרוע חצי כוכב מהחמישה שאני מרעיף עליו תחת סעיפי מגדר והרגלי צריכה. אבל על הארבעה וחצי הנותרים אני לגמרי מתחייב. אה! ולשיר שתהיו חייבים לדעת מה הסיפור איתו מיד כשיעלו כותרות הסיום קוראים "What a Life", והוא של "Scarlet Pleasure", הרכב סול-פאנק-פופ דני. הנה, תשמעו.
השארתי לסוף את מאדס מיקלסן, השחקן העצום שנתן תפקיד מושלם ב"ניצוד" ונותן כאן בתפקיד הראשי הופעה שזה פשוט פשע שאינה מועמדת לאוסקר (אם כי וינטרברג מועמד לפרס הבימוי והסרט כאמור נחשב לכסף בבנק בקטגוריה שלו, אז לפחות זה). אומרים שמיקלסן, חבר של וינטרברג כשהמצלמות לא פועלות, היה זה שסעד אותו נפשית אחרי התאונה ואז בין ה"אקשן" הראשון לאחרון. ושוב, אולי זה משהו שאני רוצה לראות, אבל בסצנה האחרונה של הסרט - שהיא במטותא הסיום הקולנועי הכי יפה של השנה הזאת, של העשור עד כה - נדמה שגם בזה אפשר להבחין. לא רק שחקן גדול שנמצא באלמנט שלו, אלא גם גבר שעבר משהו והנה אנחנו רואים אותו ספק משחק וספק מכיל, ספק מופיע וספק חווה.
"עוד סיבוב" צץ מעת לעת בסינמטקים והוקרן בפסטיבל "סרטים בערבה". בהיותו סרט שזכויות ההפצה שלו שייכות ל"יונייטד קינג", אפשר להניח או לפחות לקוות שעוד נראה אותו כאן בהפצה רחבה. אבל נמאס לי לחכות שתיפתר הסוגיה האקוטית של כן/לא יימכר פופקורן באולמות, מה גם שבגילי אני עלול לפקוע בכל עת, אז הנה הוצאתי את זה מהסיסטם: "עוד סיבוב" הוא יצירת מופת קטנה. תודה.