בשנת 1980, במדינת ניו יורק, בחור יהודי בן 19 גילה שבמכללה שלו למד לפניו מישהו שנראה בדיוק כמוהו. לא נדרשה עבודת בילוש סבוכה מדי בשביל למצוא את הבחור ולגלות שמדובר באחיו התאום, ושהשניים ליטרלי הופרדו בלידתם. כמובן שזה נהיה אייטם חדשותי, אבל כשפורסמה תמונה משותפת של האחים התברר שזה סיפור גדול יותר ומשונה הרבה יותר: לא שניים אלא שלושה. בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן. שלישייה זהה שמישהו או משהו גרם לכך שתתפזר בין שלוש משפחות אומנה שונות בתחילת שנות ה-60.
סרטו התיעודי של טים וורדל נמשך בסך הכל 98 דקות. בעידן שבו כל סדרת טרו קריים נמרחת על פני מקסימום שעות שידור, רובן מיותרות, סיפור ההפרדה והאיחוד של שלושת האחים הוא די והותר בשביל עודף מ-100 דקות. אבל כל מה שתואר לעיל אינו הסיפור של "שלושה זרים זהים": זאת רק האקספוזיציה. מה שבאמת מפיל את הלסת במקרה של בובי, אדי ודייויד הוא לא מה שקרה להם ב-1980 אלא מה שנעשה בהם שני עשורים קודם לכן.
"שלושה זרים" זכה בשנה האחרונה בערימה מכובדת של פרסים - למשל מטעם איגודי המבקרים של סן דייגו, דטרויט ושיקגו, וגם מה-National Board of Review. הנוצה הכי מהודרת בכובע שלו היא הפרס המיוחד של חבר השופטים בסאנדאנס, דרכו של הפסטיבל שייסד רוברט רדפורד לומר "שימו לב לדבר *הזה*". אניח בזהירות שכל תשומת הלב הזאת ניתנה לסרטו של וורדל לא מפני שיש בו איכויות דוקומנטריות יוצרות דופן, אלא פשוט כי אי אפשר להתיק את העיניים ואת האוזניים - אבל בראש ובראשונה את הדעת - מהסיפור שהוא מספר.
זוכרים איך כולם כולל הח"מ עפו לפני שנתיים על "אמא נרצחה לי", סיפורן של (אמא) דידי ו(בתה) ג'יפסי בלנשרד, שנראו כמו אגדה על ילדה חולנית ואמה המסורה עד שהאחרונה נרצחה והתברר שהראשונה מעולם לא הייתה חולה? אז מצד אחד אי אפשר לדבר על דמיון של ממש בין שתי היצירות, ומצד שני אני לא מכיר תשובה טובה יותר לשאלה "למה הדבר דומה" (הדבר הוא "שלושה זרים זהים". לא, כי נראיתם לי קצת במקום אחר). ברמה הסגנונית זה אכן העניין של דחיסת סיפור שנטפליקס הייתה עושה ממנו שלוש עונות בינוניות לתוך שעה וחצי של דוקו שלא משאיר שנייה לנשום; ברמה התוכנית אלו הקצוות הבלתי נתפסים של ההתנהגות ההורית, של הדברים שעלולים לקרות לילדים בידיים של המבוגרים הלא נכונים.
ברגיל אני מתלונן בלי סוף על הורות ההליקופטר, על ילדים מאותרגים, על דור שאפילו לא יודע להשתמש בפותחן קופסאות. טוב, זה ברגיל: אחרי שגיליתי את האמת על שלושת הזרים הזהים מניו יורק, כלומר מיד אחרי שמצאתי תעצומות לסגור מחדש את הלסת, כל מה שרציתי זה לחבק חזק-חזק את הבת שלי (הטינאייג'רית, שהייתה מגיבה באמירה פוגענית פלוס גלגול עיניים פלוס "פפפפ", אבל לא חשוב עכשיו).