ג'וי וומאק הייתה בת 15 כשהפכה לרקדנית האמריקאית הראשונה שהתקבלה ללימודים באקדמיה למחול בולשוי במוסקבה, ולאחר מכן הייתה לאמריקאית השנייה אי פעם שהופיעה בשורות בלט בולשוי עצמו. בשנת 2013 עשתה וומאק כותרות בשתי המעצמות כשהודיעה שהיא עוזבת את הבלט, וכי החלטתה קשורה לשחיתות שגילתה שם. בין השאר סיפרה שנציג של הבולשוי דרש ממנה 10,000 דולר כדי לקבל תפקיד ראשי. סיפורה של וומאק, שתועד בעבר בדוקו "הברבור הלבן", הפך עכשיו לדרמה "ג'ויקה".

הסרט, בבימויו של ג'יימס נפייר רוברטסון ("פרש בודד"), נעשה רק לאחר שוומאק נתנה לו את ברכתה. היא גם שימשה בו יועצת אומנותית, וחתומה על הכוריאוגרפיה שלו. על פניו יש טעם לפגם בביופיק שהאיש.ה שבמרכזו נמצאים במידה מסוימת גם מאחוריו, אבל "ג'ויקה" לא סובל מחנופה יוצאת דופן כלפי הגיבורה שלו: הוא סובל מהיעדר מענה לשאלה על מה הסרט הזה, ואני חושב שמנקודת מבט של צופה זה אפילו יותר גרוע.     

את וומאק מגלמת טליה ריידר ("אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד"); אנחנו מלווים אותה ממש מרגע שהיא נוחתת במוסקבה, ובדקות הראשונות של "ג'ויקה" נראה שנכון לנו כאן מין "וויפלאש", רק עם נעלי בלט במקום כלי הקשה ודיאן קרוגר בתפקיד מקביל לזה שמילא ג'יי קיי סימונס בסרט האדיר ההוא. מהר מאוד מתברר שהיחסים של וומאק עם המורה/מנטורית טטיאנה וולקובה דווקא אינם העניין המרכזי כאן, אבל לא מתברר מה כן. וזה בדיוק העניין: הסרט הזה הוא המקבילה הקולנועית לשאלה האלמותית "איפה הציר שלי", ולתלונה האלמותית לא פחות: להסתובב זה דבר נורא.

זה על נערה שהדרישות המטורללות של עולם הבלט הקלאסי גורמות לה לפתח הפרעת אכילה! זה על אמריקאית שבניסיון להגשים את חלום הבולשוי שלה מוצאת את עצמה בנישואים פיקטיביים עם גבר רוסי בעודה הודפת הצעות מגונות מגברים רוסים אחרים! זה על אומנית שהלכה רחוק מדי בניסיון להגשים את עצמה! בעצם רגע, זה על אומנית שהלכה בדיוק מספיק רחוק ולכן גם הצליחה להגשים את עצמה! "ג'ויקה" הוא על כל הדברים האלה, ובאופן בלתי נמנע הוא גם על שום דבר. 

במסגרת חוסר המיקוד הכללי שלו, הסרט לא מצליח להעמיד דמות מרכזית שאפשר להבין את המניעים שלה או להזדהות איתם. וומאק מוצגת כנערה עם חלום גדול, אבל זה לגמרי גנרי. התסריט לא מציע שום מפתח לאובססיה שלה, והוא גם לא מצליח להתחייב בנוגע לקווים האדומים שלה. מה שאנחנו נשארים איתו בסופו של דבר זאת (עוד) דרמה על פרפקציוניזם ממאיר, עידוד הפרעות אכילה ויחסים רעילים. כל החומרים המתבקשים לדרמה על עולם הבלט, וחומרים שהיו עשויים להפתיע או לזעזע עד לא מזמן, נגיד לפני פרוץ המילניום. ב-2024 מדובר בסרט מהסוג שבמקרה הטוב מצדיק צפייה אגבית באיזה שירות סטרימינג.

לצד הכתיבה הפגומה ובניית הדמויות הלא-קיימת, ל"ג'ויקה" אין גם שום ערך מוסף קולנועי. הצילום, העריכה, הסאונד - רוברטסון עשה כאן קולנוע על אומנות שלא עושה שום שימוש מעניין בכלים האומנותיים של עצמו, וזה רק מוסיף לתסכול הכללי. רק מדגיש כמה שלהסתובב זה נורא.