משהו בסרט הזה לגמרי לא נכון, בטח לא לזמנו. כלומר, בעוד שהוליווד של הרגע אוהבת סיפורי הצלחה של נשים, בוודאי שחורות - ולא משנה אם מתוך אשמה לבנה, קורקטיות פוליטית, תיקון של ממש או גם וגם וגם - "משפחה מנצחת" היה באותה מידה יכול לקבל את שמו של הסיטקום הארכאי "Father Knows Best". איך שלא מסובבים אותו, זה לא סרט על האחיות-טניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס; הוא על אבא שלהן ואיך הוא הפך אותן למה שהן. זה, בוודאי תסכימו, הכי לא נכון לעכשיו שיש - אבל זה גם סוד קסמה של היצירה המשובחת הזו, שבדיוק כמו הגיבור שלה פשוט לא אכפת לה מהחוכמה המקובלת.
"משפחה מנצחת" הוא התרגום האומלל ל"King Richard", שם שקולע בדיוק לנקודה: ריצ'רד וויליאמס, כפי שיודע כל מי שצפה בבנותיו קורעות רשתות בזמן אמת, תמיד ידע שהוא מגדל בבית שתי אלופות לעתיד ותמיד קבע לבדו איך ומתי זה יקרה. וויל סמית', בתפקיד עם אוסקר הייפ רם ומוצדק, מצליח לשכנע בכל הקטבים של הדמות הזו: אב מסור, עקשן בלתי נלאה, שתלטן מושבע, גאון במובנים רבים, בלתי נסבל ברוב האחרים. אבל ההופעה של סמית', מוצלחת ככל שתהיה, לא הייתה מחזיקה את 138 דקות המסך הללו אלמלא הבינו הבמאי רינלדו מרקוס גרין והתסריטאי זק ביילין מה יש להם בידיים - וזה, בשתי מילים, סרט ספורט.
זה הרבה פחות מובן מאליו מאיך שזה נשמע. בידיים של צוות כתיבה-בימוי אחר, המרכיבים המגדריים והגזעיים שבאים בילט-אין עם "משפחה מנצחת" היו מתנקזים לכדי יצירה דידקטית על - הו כן - גזע ומגדר, עם מונולוגים ארכניים-צדקניים שהיו מזכירים לישישים בני דורי את הרגע ב"עולמו של וויין" שבו מהבהב על המסך הכיתוב "אוסקר קליפ". ובעוד ששני האישיוז בהחלט נוכחים בסרט, הם נמצאים בדיוק איפה שהם אמורים להיות: באגף המוטיבציה של הדמויות, בסאבטקסט, ואם כבר בטקסט אז במשורה ובקצרה, כמו בסצנה שבה אומר ריצ'רד לבנותיו שהן יהיו השראה לכל ילדה שחורה בעולם. כן, גם זה קצת אוסקר קליפ, אבל מי שאומר את הדברים נושא מבחינתו את מה שנקרא באתוס המכבי-תל-אביבי "נאום ציונות", המשהו הזה שאומרים לקבוצה בחדר ההלבשה כדי שתעלה ותנצח. זה אחרת לגמרי מעוד נאום בעוד סרט שמיישר קו עם הפי.סי.
בהיותו סרט ספורט, "משפחה מנצחת" מתעכב על שיטות אימון, על ההחלטה אם ומתי שולחים לראשונה ילדה למשחק רשמי, על השאלה מי מבין יותר טוב מה נכון לה - המאמן, האבא או האינסטינקטים שלה. וזה נהדר, כי כל המכניקה הזאת של עולם הטניס פשוט מרתקת, בדיוק כמו שההיגיון האלגוריתמי-עסקי שמניע את הספורט היה כל כך שובה ב"מאניבול". מדהים, כבר 2021 ועדיין אפשר להראות לנו בסרט ספורט משהו שעוד לא ראינו בסרט ספורט.
שלושה פרקים מובהקים יש כאן: השלב שבו ריצ'רד מאמן בעצמו את הבנות בעודו מחפש לשווא מאמן מהשורה הראשונה שיזהה את הפוטנציאל שלהן, שלב ההיכרות/חיכוכים עם המאמן דנן ושלב ההוכחות על המגרש. אלא ש"משפחה מנצחת", מתוך נאמנות להתרחשויות ההיסטוריות, לא מספר על נסיקתן של האחיות דרך כל הנ"ל: הוא מתמקד בסיפורה של ונוס (סאנייה סידני), בשנים שבהן סרינה (דמי סינגלטון) נאלצה בעיקר לחכות לתורה.
יש משהו כפוי טובה בתפקידים האלה, כל אחד מסיבותיו, אבל השחקניות הצעירות מוציאות את המיטב מוונוס וסרינה - ולטעמי זה בעיקר מפני שהן לא מנסות להיות משהו שהן לא. אף אחת מהן לא משדרת "תראו אותי, עולה על המגרש בשם כל הנשים השחורות"; הן פשוט מגלמות צעירות מוכשרות ונחושות שמבינות שאבא שלהן הוא קודם גאון ורק אחר כך מטורף. אותו הדבר נכון לגבי אונג'אנו אליס בתפקיד האם והרעייה ברנדי: היא משחקת שותפה לדרך, שותפה לשיגעון. זה נאמן לאמת ההיסטורית וזה מייצר דמות אמינה, לא עוד אחת מהנשים השחורות הקדושות שהוליווד אוהבת לייצר כי היא לא מבינה שמגוון זה לא רק עניין של צבע ולאום אלא גם של קשת דמויות. שאין שום סתירה בין העצמה מגדרית או גזעית לתפקידים קונטרוברסליים, לרבות תפקידי נבלים. להפך.
תראו, ברור: הסיפור של האחיות ויליאמס הוא מקרה קלאסי של ניפוץ תקרות זכוכית מגדריות וגזעיות. אבל זאת בדיוק הנקודה: שזה ברור. שאין צורך לשאת על זה מונולוגים אינסופיים. במקום זה אפשר לשבת וללמוד איך מגדלים שתיים מהספורטאיות הגדולות אי פעם באמצעות המון נחישות, מעט תושייה וקורט טרלול. והצליל של תקרות מתנפצות? זה הזיגוג, הדובדבן, וסרטו של רינלדו מרקוס גרין מטפל בזה בהתאם: האופן שבו ריצ'רד וויליאמס מביך שוב ושוב את האנשים הלבנים העשירים; הבדיחות הקטנות על האופן שבו האחרונים תופסים את משפחתו; חוסר הבושה שלו בכל הנוגע לסחיטת כספם ורצונם הטוב של מי שאבותיהם אחראים לפערים הגזעיים והסוציואקונומיים באמריקה, אז שיסתמו.
"משפחה מנצחת" עושה בהומור, ברמיזה ובסאבטקסט את מה שהרבה יותר מדי סרטים הוליוודיים עושים עם פטיש חמישה קילו. התוצאה היא סרט סוחף, מבדר ומצחיק שהמסרים שלו מצליחים לחלחל בדיוק בגלל שנותנים להם לחלחל, כלומר בניגוד למשפריצים אותם עלינו עם צינור. לכו לראות את הדבר הזה, קיצר.