"אשמת ניצולים" או "חרטת ניצולים" היא תופעה פסיכולוגית מוכרת, ובסך הכל מאוד מובנת: אם אני שרדתי אירוע שרבים אחרים מצאו בו את מותם, אז למה דווקא אני? מה אם לא הגיע לי לשרוד? ומה אם זה לא רק מזל אלא משהו שעשיתי? השאלה הזאת טופלה יפה בקולנוע בין השאר ב"ללא פחד" (זוכרים, ג'ף ברידג'ס יוצא חי מהתרסקות מטוס?) וב"כולנו מרשל" (קבוצת פוטבול שנמחקה, גם היא בתאונת מטוס, ומוקמת מאפרה בידי השורדים). חרטת ניצולים הייתה במובן מסוים גם הדלק של פרנצ'ייז האימה "יעד סופי", שבו המוות עצמו רודף אחרי מי שחמק ממנו. "השורד" מצדו הוא סרט על ניצול שואה שסובל מרגשות אשמה, אלא שבמקרה שלו אין שאלה: הארי האפט יודע בדיוק מה הוא עשה כדי לשרוד כשאחרים לא. יותר מזה, אחרים לא שרדו *כי* הוא כן.
סרטו של בארי לוינסון מבוסס על סיפורו האמיתי של האפט, שכאסיר באושוויץ נבחר להתאגרף עם אסירים יהודים אחרים תחת איום מפורש של "לנצח או למות". ההופעה של בן פוסטר בתפקיד הראשי מעוררת תחילה את החשש שתסתכם במבטא פולני ושינויים דרמטיים במשקל, בבחינת עין לאוסקר צופייה, אבל האיש מוציא את המקסימום מהקונפליקטים של האפט. בכלל, מוטיב האשמה הוא הלב של הסרט הזה; אפילו השם המקורי, The Survivor, יכול להיקרא "הניצול" באותה מידה שהוא "השורד". רוצה לומר, האיש הזה ניצל כי הוא שורד באופיו. לכו תאשימו אותו.
אלא ש"השורד" אינו סרט שיפוטי. הוא לא מציע לגיבור שלו גאולה, לא מוקיע אותו וגם לא מידרדר לדידקטיות בכל הנוגע לתמה שהוא מציג. השאלה מה עשו אנשים כדי לצאת חיים מהמחנות היא נפיצה ממילא, על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שמילולית שרד על גופותיהם של אחרים; הטיפול בדמות הזאת ובסוגיה הזו מצדיק את הצפייה בזכות עצמו. החלקים האחרים של הסרט, לעומת זאת, רחוקים מלהיות אחידים ברמתם.
ככל שהתסריט מאת ג'סטין ג'ואל גילמר מצטיין בהצגת התמה המוסרית, ככה הוא לוקה במבנה הסיפורי. "השורד" עטוף בסיפור מסגרת על החיפוש הסיזיפי של האפט אחרי מי שהייתה אהובתו טרם המלחמה, לאה (דר זוזובסקי); אהבתו אליה מוצגת גם כמניע העיקרי שלו בקו העלילה המוביל של הסרט בחלקו הפוסט-מלחמתי, קרב של האפט מול רוקי מרציאנו האגדי. הרעיון מבחינתו של האפט הוא שקרב בפרופיל כל כך גבוה בוודאי יגיע לאוזניה של לאה, מה שעשוי לגרום לה לחפש אותו, אלא שעוד לפני הקרב מפיץ את סיפור ההישרדות שלו עיתונאי עם חושים טובים (פיטר סארסגארד, שחקן שייראה מניאק גם אם ילוהק כסבא ג'פטו).
זה מהלך תסריטאי מוזר וחלק מתחושת האול-אובר-דה-פלייס של "השורד", שהוא בחלקו סרט איגרוף לא רע בכלל (דני דה ויטו נהדר בתפקיד המאמן היהודי של מרציאנו!), בחלקו סרט שואה יותר מעניין מאשר מרגש, ובחלקו סיפור אהבה גנרי. מצד שלישי, דווקא בחלק הזה נותנת זוזובסקי את הסצנה המשמעותית היחידה שלה בסרט – ולגמרי גונבת את ההצגה, לפחות במובן הרגשי.
בארי לוינסון היה פעם אחד מגדולי הבמאים בעולם. "איש הגשם" הוא יצירת מופת שאפילו אחרי כל האוסקרים נותרה לא מספיק מוערכת, "דיינר" נהדר, "אנשי הפח" חמוד, "בוקר טוב וייטנאם" עדיין אדיר. אבל לוינסון לא עשה סרט טוב באמת מאז תחילת שנות ה-90 – לא, "לכשכש בכלב" הוא לא סרט טוב – ובגיל 80 הוא ניגש ל"השורד" עם מה שנראה כמו אפס השראה. החל בבחירה הנדושה לצלם את אושוויץ בשחור-לבן וכלה בפלאשבקים המיותרים, השפה הקולנועית של הסרט הזה עילגת למדי. זה לא מצליח לקלקל אותו, אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שבימוי חד יותר היה הופך את "השורד" למשהו בלתי נשכח, לא סתם זכיר.
נדמה לי שמערכת היחסים בין האפט לקצין האס-אס שהופך אותו למתאגרף (בילי מגנוסן) היא הסרט כולו בזעיר אנפין: במירעה קלישאת סוהר סדיסט, במיטבה יחסי קרבה-שנאה שאני לא זוכר שראיתי בקונטקסט של סרט שואה. וככה זה עם "השורד" כולו: מצד אחד רגעים דרמטיים יוצאי דופן, אומץ לבחון את גבולות האמפתיה של הצופה וגם חוש הומור שכל כך נדיר למצוא בקולנוע על השואה; מצד שני, ערמה גדולה של קלישאות קולנוע בכלל וקלישאות קולנוע שואה בפרט. לראות? כן. חובה? לא.