בשלוש השנים האחרונות היו בישראל יותר מערכות בחירות מסרטי אימה נורמליים. זאת עדות למצב הז'אנר - סרטי אימה הם זולים, אז עושים המון מהם, רובם באופן גרוע - ואובייסלי גם למצב האומה (עזבו פוליטיקה, למה מופצים כאן כל כך מעט סרטי אימה בכלל ונורמליים בפרט?), אבל זה רק הופך את הגעתו ארצה של סרט אימה טוב לאירוע מסעיר יותר. ו"בלאק-פון", מקף מונפץ או לא, הוא סרט אימה מצוין.
1978, דנבר, קולורדו. פיני שואו (מייסון תמז) הוא ילד בן 13 שכמה מחבריו נעלמו בזה אחר זה. בעיירה הקטנה והקשוחה מאמינים שבאזור פועל חוטף סדרתי ומשתדלים להיזהר על הילדים, אבל פיני לא גר בסביבה מגוננת. אביו (ג'רמי דיוויס) שיכור או אלים או שניהם, אמא כבר איננה, והנחמה היחידה שלו היא אחותו הקטנה, גוון (מדלין מגרו).
גם בבית הספר החיים לא דבש. פיני סובל מבריונות, והסיבה היחידה לכך שהמצב איכשהו בשליטה היא שלגיבורנו יש מלאך שומר - בדמות הילד הכי מופרע בבית הספר. עכשיו, כשיגיע תורו של פיני להיחטף - סתמו, אתם יודעים שזה הולך לקרות, ראיתם את הטריילר - נקבל טוויסט טרי על דמות הילד-קורבן, מפני שפיני מורגל בחרא ובאלימות. זה הופך אותו בהגדרה לאגוז קשה יותר לפיצוח, אבל האם רצוי להיות קשה מול החוטף? (אית'ן הוק בהופעה הקריפית ביותר בקריירה שלו, ואני לגמרי מתכוון לזה כמחמאה).
"בלאק-פון" מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג. בבסיס הרעיון של היל - הסיבה לכך שהסרט נקרא כמו שהוא נקרא - נמצא אלמנט של תקשורת עם העולם שמעבר, מה שהופך את הסרט למפגש של שני תת-ז'אנרים: מותחן חטיפה מבית הספר של "שתיקת הכבשים" וסרט אימה ספיריטואלי מהשכונה של "החוש השישי" (בצד הזה של הדברים חשוב לציין גם את יכולות התקשור המוגבלות של גוון שואו, ולו מפני שההופעה של מגרו הצעירה גונבת את הסרט).
תשמעו, השעטנז הז'אנרי הזה עובד פשוט נפלא. הסרט - כולו 102 דקות - מותח בצורה בלתי רגילה, מפחיד במקומות הנכונים ומקריפ בקטע לא מציק, שזה אף פעם לא מובן מאליו. מעת לעת הוא גם מצחיק, ואולי ההישג הכי גדול של הבמאי סקוט דריקסון (יש לבטא כמו אריקסון. רק, כאילו, עם ד') הוא שליצירה הזו יש מה שמכונה בתעשיית המזון מרקם חלק. כל הערבובים והקצוות לא מפריעים לה להיות אחידה בווייב שלה, בקטע שלה, וזה סופר אפקטיבי - ופשוט מרשים, אפילו עם רקורד כמו של דריקסון, שביים סרט גיבורי-על סוחף כמו "דוקטור סטריינג'" (המקורי, המקורי) לצד סרטי אימה אפקטיביים כמו "גירוש השדים של אמילי רוז" ו"רוח זדונית" (גם הוא עם אית'ן הוק).
אוקיי, אז לא הכל מושלם כאן. בחלק מהדמויות יש תחושה של תת-פיתוח; ההופעה של דייוויס בולטת בגנריותה על רקע העבודה הנהדרת של הילדים-שחקנים ושל הוק; ואחרי שתצפו בסרט, בתי ואני נשמח לחלוק איתכם את מסקנות השיחה שניהלנו על חוסר התרומה המובהק של אחת הדמויות המרכזיות למהלך העניינים (הילדה, אגב, בת 16. משהו כמו שנה מעל מה שהייתי מגדיר כרף המינימום לסרט הזה שקיבל בארה"ב דירוג R, ואני עוד אולטרה ליברלי בעניינים האלה). אבל הפגמים בפירוש מינוריים, וחוויית הצפייה לגמרי שתלה אותי במושב.
הזכרתי קודם את המקף ההוא, ופשוט אי אפשר לשחרר את הביקורת על הסרט הזה בלי לומר מילה על שמו העברי: במקור זה The Black Phone, פשוט "הטלפון השחור". כמו שזה תורגם, על אחת כמה וכמה עם המקף הסורר והתמונה שמככבת בפוסטרים - הוק במסכה וזהו - עולה בדעתי שהמפיץ המקומי עשה כאן ניסיון לקרוץ לעולמות גיבורי העל. ובכן, הצליח לכם: גרמתם לאחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות להיראות כמו סרט קומיקס גנרי.