בסדר הטבעי של הדברים, סרט דובר שפה שאינה אנגלית מייצר מספיק הייפ בשביל למשוך את תשומת הלב ההוליוודית (שמצדה עובדת כמו העין של סאורון ב"שר הטבעות". אם היא מסתכלת עליך, הלך עליך). "אחוות השלג" הוא המקרה ההפוך: אומנם לא מדובר ברימייק, אבל סרטו דובר הספרדית של  חואן אנטוניו באיונה הוא עיבוד מחודש לסיפור שכבר ראינו בסרט ההוליוודי "לחיות" מ-1993 – ושניהם מבוססים על הסיפור הבאמת-באמת בלתי נתפס של טיסה 571, שבאוקטובר 1972 יצאה מאורוגוואי לצ'ילה והתרסקה בהרי האנדים.

למה ליצור עכשיו גרסה ספרדית של סיפור הישרדות שכל העולם כבר ראה באנגלית? תשובה אחת היא המקור: "אחוות השלג" מבוסס על ספר באותו שם מאת פבלו ויארצ'י, שהכיר אישית כמה וכמה מהניצולים; "לחיות" היה עיבוד של ספר אחר, מאת העיתונאי הבריטי פירס פול ריד, שבאופן טבעי לא זכה לאותו סוג של היכרות אינטימית עם הגיבורים האמיתיים. תשובה צינית היא נטפליקס, שהאלגוריתם שלה כנראה זיהה חור במשבצת סרטי הישרדות >> תת סעיף אדם-נגד-טבע. אבל אין צורך להיות ציני, כי "אחוות השלג" הוא סרט ראוי מאוד וטוב בהרבה מקודמו ההוליוודי, בכל הכבוד להופעה הבתולית של אית'ן הוק.

אין ממש טעם לתקצר את "אחוות השלג", ש-144 הדקות שלו מסתכמות בקלות ב-12 מילים: קבוצת רוגבי שמוצאת את עצמה קפואה וגוועת ברעב מידרדרת לקניבליזם כדי לשרוד. וזה לא רק הסיפור כולו, אלא גם אזהרה: בניגוד לפרנק מרשל, שצמצם את הקונפליקט הקניבלי ב"לחיות" לשאלה "לאכול או לא לאכול", באיונה הולך עם זה לכל אורך ורוחב השאלה – למשל, האם מי שהסכים לאכול את בשרו של אדם אנונימי יסכים גם לאכול את בשרו של חבר? זה קשוח, זה לא לכל אחד, אבל זה כן עשוי במלוא הרגישות הראויה. 

זה המקום לומר כמה מילים על חואן אנטוניו באיונה, שחותם על סרטיו בשם ג'יי.איי (או ליתר דיוק ח.א). הבמאי הספרדי יליד 1975 הוא בן טיפוחיו של גיירמו דל טורו - ואדם שלפחות במקרה אחד שלח את אחיו התאום קרלוס להתראיין במקומו, מה שמעיד על מידת האי-רצינות שבה האיש לוקח את עצמו. והוא במאי פשוט נפלא: יצירת הביכורים שלו, "בית היתומים" מ-2007, היא מסרטי האימה המיוחדים והמרגשים שנעשו אי פעם; ההצלחה הזאת במולדתו מינפה אותו ב-2012 ל"הבלתי אפשרי", שעד היום לא התאוששתי מהפער בין כמה מטופש הוא נשמע ("זה על משפחה בצונאמי") לכמה שהוא טוב; ב-2016 הוא פירק לי את הלב עם "7 דקות אחרי חצות". הסרט הבא שלו היה "עולם היורה: נפילת הממלכה", אבל באמת שזה הדבר היחיד שאפשר לומר לגנותו.

באיונה, שאסף באורוגוואי צוות של שחקנים שאינם מוכרים אפילו במולדתם, עשה מ"אחוות השלג" סרט כל כך אפקטיבי שנתקיים בו הפסוק "קר לי לראות אותך". סרטי הישרדות מהסוג הזה נמדדים בעיניי בראש ובראשונה על היכולת לגרום לך להרגיש את הסבל, ו"אחוות השלג" הוא במובן הזה הצלחה מסחררת – אבל למה האימפקט הזה שלו גדול כל כך מההזדהות הרגשית שהוא מייצר, כלומר לא מייצר? חלק מזה נוגע לדמויות, שברובן אינן מתפתחות; היוצא מן הכלל הוא טיפוס בשם ננדו (אוגוסטין פארדלה), אבל הוא מעיד על די הרבה כלל. ואולי זה בכלל משהו אחר?  

לכל אורכו של "אחוות השלג" הרגשתי כאילו שאני עם החבר'ה האלה במטוס בגופי, אבל בכלל לא בליבי. עד עכשיו אני מתקשה להחליט אם זאת באמת בעיה של הסרט, או שאפילו במאי מחונן כמו באיונה לא יכול לגרום לי כרגע להתרגש מאסונם של צעירים שאינם מכאן. שאנחנו יודעים מהדקה הראשונה שלפחות חלקם זכו לחזור הביתה. זה לא אמור לקרות למבקר קולנוע, אבל קיבינימט, מה מכל החרא שנפל עלינו בחודשים האחרונים כן אמור לקרות?